ראפו סגריד, חצי-גנול הידוע גם כ"סאנו היבש" או "סאנו בונה הספינות" בארץ מולדתו וכ"סאנו הרוקד לשמש", "סאנו רקדן השמש" או "סאנו איש השבטים" על הסיפונים והרציפים.
אסאס מגיע ממקום מאוד לא אופייני לפיראט-שבט פרשים נודד ומבודד מהיבשת המדברית. השבט שלו חי על גדות מפרץ גדול שעליו זרמו מן ההרים שמעל שבע נהרות קטנים. המים המתוקים מן הנהרות האלה הפכו את השטח הקרוב לגדות הנהרות האלה לסוואנה קטנה, פסים דקים של עשב ירוק וצהוב בשממת המדבר. כל נהר יצר סביבו אדמה פוריה שאפשרה חקלאות אשר יכלה לסבסד בין חמישים למאתיים איש, לכן נוצרו כשבע שבטים נומדיים החיים סביב כל אחד מן הנהרות בנפרד כאשר שממת המדבר חוצצת ביניהם. השבטים היו במלחמה כמעט מתמדת אחד נגד השני ופשיטות על האדמות של שבט שני קרו לעיתים תכופות. אך במלחמות אלה היתה אנושיות רבה: כל הצדדים התאבלו מאוד על כל המתים, כמעט אף פעם לא מתו יותר מעשר בני אדם ולא נבזז שלל במידה שתגרום לשבט הקורבן לגווע כולו ברעב בבצורת הבאה, גם פעמים רבות הנשקים החדים היו ננטשים באמצע הקרבות, לרוב אחרי מוות אחד או שתיים והם היו הופכים לעיתים לתחרויות האבקות ולעיתים לקרבות פרשים עם נשקים קהים ומקלות, בהם הראשון שנופל מוכנע. המפסידים במנהגים אלה נאלצו לחזור עם הפושטים לנחלתם ולשרתם למשך כמה חודשים לפני שיוכלו לחזור. מנהגים אלה נועדו למנוע השמדה של שבטים בידי אחיהם. רעיון זה נספג באסאס והוא פעמים רבות ינסה לפגוע באויביו בדרך שהיא לא מוות.
לאותם אלף בני שבטים נוודים שהגיעו במקרה לפני מאה שנה לאדמת שכוחת אל הנקראת על ידיהם 'שבע הנהרות' אין הרבה קשר לשאר העולם ולשאר העולם אין הרבה קשר עליהם. יש להם מנהג-לרצוח כל זר שמגיע לשטחם תוך שניות. אסאס תמיד תיעב את המנהג הזה, הוא רצה לראות ולשמוע על עוד מהעולם הזה וזרים היו מבחינתו הדבר המסקרן ביותר בעולם, אולי אחרי מה שנמצא בלב הים. פעם אחת הוא רכב בפטרול שמירה עם כמה מאנשי שבטו והם זיהו כרכרה זרה, שכנראה איבדה את דרכה, הנוסעת קצת קרוב מידי לאיפה ששבטם חנה, זה הספיק בשביל להסתער עליהם. אך כבקשתו של אסאס הם השאירו בחיים את בעל הכרכרה המבוהל, שהסביר לבקשתו של אסאס, בעזרת מפה שהחזיק וציורים על אדמת המדבר, שהאזור שהוא מכיר הוא חלק ממדבר הרבה יותר גדול ושמעבר לים יש אדמה אחרת, פורייה יותר. הוא אולי היה מצליח לנדב ממנו עוד מידע אם אחיו הקטן ראטיב לא היה מאבד את סבלנותו ותוקע רומח בגבו.
ראטיב היה אחיו הקטן, נחוש להילחם למען השבט ולא חלק את רצונו של אסאס להבין את הזרים סביבו ואת סקרנותו לגבי הים הכחול הגדול. אימו היתה מן הנהר השכן, היא נגנבה בפשיטה לפני שנים, הולידה את אסאס, נשארה לגדלו לתקופת ינקותו. בעוד אסאס עוד היה עולל הרתה וילדה גם את ראטיב. לאחר ששתיהם עברו את תקופת ינקותם היא חזרה לה לנהר שלה. אביו טורמא שימש כ"פרש השבט"-אחד מחמשת שליטי השבט, יחד עם "השורש" "בן הירח" "בן השמש" ו"בן הנהר". ממבט חיצוני אפשר היה לראות את אביו כמצודד עם ראטיב, כפרש השבט הוא השקיע את כל זמנו בעבודת משפט ובפשיטות וחיו הוקדשו לתרבות ולקיום השבט. אך בשיחות לאורך ילדותו אסאס גילה שאביו הרבה יותר דומה לו, היה בו סקרנות לעולם סביב אך אין הוא יכל באמת לצאת כי העולם סביב מסוכן-המדבר וההרים שמהם ירדו אנשי השבט לפני שנים נחשבים כגהינום על פני אדמה, המדבר חם וחסר מים. ובהרים יש אורקים וגנולים: שטנים פראיים ועצומים שצדו את אבות השבט מאות שנים, לפני שירדו לשבע הנהרות. השנאה לאורקים נשארה עם אסאס מימי בשבט עד להווה. והים נחשב כדבר הגרוע ביותר וכמקום טמא-מדבר עצום ושטוח שאי אפשר ללכת עליו, עשוי ממים שאי אפשר לשתות. אביו התוודה עליו שבילדותו הוא נהג לחרות על קרשי עץ שאלות ולהניח אותם על הזרם, ולקוות שהוא יסחף לאנשהו או יאסף בידי יצור ים שימצא את שולח הקרש ויבוא להחזיר עליו ולענות על שאלותיו. הוא עודד את אסאס לעשות אותו דבר. אך אסאס לקח את זה צעד קדימה-הוא גילף יצורים ומקומות מופלאים שעליהם הוא שמע מהסיפורים של הסאנו הזקנה-דרקונים, אלפים, דובים וטירות והניח להם להיסחף בזרם, מקווה שהדבר האמיתי אולי יחזור בזרם. היה לו כישרון טבעי לזה והוא הצליח לגלף פסלים מרהיבים שצפו על המים. יום אחד הוא גילף ברבור יפה וגדול, וברגע אימפולסיבי החליט לעלות עליו ולדחוף עצמו על מי הים. הוא אף פעם לא שמע על אדם מהשבט שנגע במים הטמאים, בטח שלא נכנס עליהם. אבל תוך כמה זמן הוא מצא עצמו שט עמוק על תוך המפרץ, על בול עץ מגולף שהתחיל לשקוע, בעודו רחוק כמה מאות מטרים מהחוף ובעודו חסר ניסיון בשחייה, מלבד הנהר ליד ביתו המגיע לו לכתפיים. במזל הוא נשטף לחוף, רטוב כולו, נשכב והקיא מול כל השבט גלונים של מי מלח. לאחר המקרה הזה הודבק לו כינוי בידי ראטיב-היבש. אביו נדר נגדו קשר שתיקה, הוא לא ידבר עליו יותר בחיים. הרי העלבון בכך היה עצום-בן של "פרש השבט" שוחה וטובע במי הים הטמאים. אסאס גונה ונמצא טמא מכדי להיות פושט, פרש ואפילו חקלאי ונגזר עליו להיות שולייה לסאנו הזקנה ובבוא היום לרשת אותה. מכך הגיע שמו הנוכחי "סאנו היבש".
סאנו הוא השאמאן של השבט ותפקידו לרקוד וליילל לחמישה-לשמש, לירח, למים, לצומח ולסוסים. אלה היו חמשת הרעיונות שהשבט תמך בהם והיה בו תיעוב עצום לקסם ואלים אחרים. עוד רעיון שהשבט תמך בו לחלוטין זה צמחונות קיצונית (כלים מעצמות לאחר מות החיה, רכיבה על סוסים, שתיית חלב ובגדי צמר היו כולם מאפייני תרבות גדולים).
אלה היו כמה מהתקופות הקשות ביותר בחיי סאנו, מנודר מהשבט ומאביו, הנחמה היחידה שלו היתה להקדיש את חייו לחמישה והוא נהג לרקוד וליילל עד שהתמוטט מתשישות.
אסאס נולד לשבט על הנהר האמצעי, הנהר הגדול ביותר שתמך בשבט הגדול ביותר ואף בחורשה קטנה במדבר (לכן אסאס הצליח לתחזק תחביב של גילוף בעץ בלב מדבר) והשבט שדרכו זרמה הכי הרבה תנועה מהשבטים האחרים ולכן היה השבט שבו היה הכי הרבה אקשן. על הסאנו של השבט נאסר להילחם.
במהלך פשיטה של אחד השבטים האחרים על הנהר האמצעי נקלע סאנו לתקיפה של ארבע פרשים מיומנים עליו בעוד שהה על גדות הנהר. מרבית האנשים שהיו איתו בזמן התקיפה מיהרו לצלוח את הנהר על הגדה השנייה, אך סאנו החליט להישאר. אינסטיקט מוזר בראשו, שעד היום הוא לא הצליח להבינו, לא לגעת במים. תופס חנית שבורה מין האדמה ומנופף בה, הצליח סאנו להביא אתגר רציני לארבעת הפרשים. נחוש שהם לא יהדפוהו למי הנהר סגנונו הפך להיות אגרסיבי יותר ויותר, עד שלבסוף נחו מולו גופות של ארבע סוסים וארבע פרשים. הוא הרגיש מטורף לאחר שעשה את זה, ממש כמו גנול. והוא שם לב שהוא שבטקס קבורתם או די זייף את תנחומיו.
האנשים בגדה השנייה הריעו לו: "היבש, היבש, היבש". פצוע מהקרב, סאנו היה צריך למהר לבית המרפא, שהיה בגדה השנייה. משחק את התפקיד עד הסוף, נישא על גלי ההצלחה הרגעית הזאת, סאנו לא הסכים לצלוח את הנהר לגדה השנייה כדי בעוד האנשים המריאים לו בתור "היבש". הוא אסף כמה קני סוף, קשרם עם חולצתו הקרועה וצף עליהם לצד השני.
לאחר הפגנת יכולת מרשימה זו, הותר לאסאס על ידי חמשת השולטים בשבט לתרגל בסתר לחימה בחרב ובחנית למרות תפקידו כסאנו. הוא מאוד נהנה מהאפשרות הזאת והוא תרגל כל שניה פנויה על עצים. האימונים כמובן היו מאוד מוגבלים, כי עדיין נאסר עליו להתאמן עם אחרים, אז אימון עם מומחה או יריב שישכללו את כישורי לחימתו. אך כאשר הסאנו הזקנה גילתה על זה היא באה לאסור עליו לאחוז יותר בנשק כי אין זה תפקיד לסאנו. היא התעמתה איתו באזור מבודד, בחוף. מחשש שהיא תאסור עליו גם את ההנאה הפשוטה של סיוף, הדבר היחיד שנשאר לו אחרי שאביו התכחש לו ונגזר עליו להיות סאנו הטביע אותה אסאס בים והניח לגופתה להיסחף מבלי שאיש יראה. במבט האחרון שלה הוא קלט את האימה שבה היא הבינה שמותה הולך להיות בחיק המים הטמאים. הרצח הזה היה אינסטיקט פראי, ממש כמו של גנול.
קצת לאחר שנקבע מותה של הסאנו הזקנה שבט הנהר המזרחי אירגן מתקפה עצומה (על רקע רומן שנגמר רע בין בן שמש של הנהר האמצעי לסאנו של השבט המזרחי) שהביא למות שלושים בני שבט, רצח עם בעולם הערכים של שבטי שבע הנהרות, ולכריתת רגלו של אביו של אסאס. סאנו הוא זה שהציל אותו מהסוס שנפל עליו והאחד שנאלץ לכרות את רגלו ולסחובו לאזור בטוח ואביו עדיין שמר נגדו על קשר שתיקה. לאחר שהוא איבד את רגלו וסבל מכאבים נוראים שטירפו את דעתו אביו לא יכל לתפקד עוד כפרש השבט והתפקיד ניתן לאחיו.
בתור צעיר שהוטל עליו אחד מחמשת התפקידים החשובים בשבט והחובה לנקום על המתקפה, ראטיב היה בצרות. וכמו בילדותו, שראטיב נתקל בצרות הוא פנה לאחיו הגדול. כמובן שעל פי המסורת היה אסור לסאנו לבנות אסטרטגיית התקפה, אך בסתר הוא יעץ לאחיו: "השבט המזרחי יצפו לתקיפה ממערב. הם ישאירו את הקשתים ואנשי הכידון בקצה בגבוה והמזרחי של העריץ היבש, שמה הם יוכלו לבלום אותנו. אך השבט המזרחי הוא אחד אכזרי, אחרי שהם הרגו לנו בפשיטה שלושים אנשים אני לא מאמין שהם יסתפקו בבלימה. הם יתנו לנו, אחרי אבדות גדולות, לטפס לצד המזרחי. ואז, בעודנו פצועים, מותשים ולא במבנה, הם יורידו את פרשיהם עלינו מהגבעות מעל. אם נתקוף אותם ישירות, ימותו כה רבים שאני לא יודע אם יהיו לנו מספיק גברים למשוך במחרשות בבצורת הבאה."
ראטיב התעצבן עליו: "פחדן! אז מה אתה מציע? לא לתקוף?"
סאנו השיב: "לא, אני מציע שמירב הכוח יתקוף, אך לאט ובזהירות, בעיקר כדי להעסיק את הלוחמים שלהם בחזית. ובזמן הזה תשלח יחידת עילית מאחוריהם, דרך הים על הנהר, שתתקוף במפתיע את הזקנים, ילדים וחולים במאחורה ותיקח אותם ערובה. אל תדאג, אנשיך לא יצטרכו אפילו להניח רגל במי ים."
יום אחרי ראטיב הכריז בפני השבט על האסטרטגיה המדהימה שהגה, הם ישתמשו במשטחים של קני סוף צפים ותכנס למפרץ ויחתרו על עבר הנהר מאחוריהם. בודדים מן אנשי השבט ראו את סאנו עושה זאת, ועוד יותר מעטים הבינו את ההקשר, אבל אף אחד לא העז לטעון שפרש השבט התייעץ עם סאנו, השמאן שעליו נאסר להתעסק במלחמה, באסטרטגית התקפה.
הרעיון של סאנו הצליח באופן מופלא וראטיב זכה בתהילה רבה. הילדים והזקנים נשבו בקלות והשבט המזרחי כולה נכנע מבלי להילחם. זאת הפעם הראשונה ששבט שלם נשבע-ואז ראטיב בחר להעניק את נאמנותו ונאמנות השבט המזרחי השבוי לאביו-והוא הפך להיות 'טורמא חד-הרגל, המלך הראשון בשבע הנהרות, שליט לשבט האמצעי והשבט המזרחי'. עם הספינות (שאט אט השתדרגו, לרוב בעזרת העצות שסאנו לחש לאוזני ראטיב, וקיבלו מפרשים וגודל) והעוצמה המשולבת של שני שבטים, ראטיב כבש את כל שבע הנהרות למען אביהם שנהפך להיות השליט היחיד.
העצה הבא של סאנו הייתה להפליג עם הספינות על הארץ הירוקה שעליה שמע מהסוחר ולכבוש את כולה, עכשיו שיש להם את הכוח של הספינות. וראטיב העלה את ההצעה, שהתקבלה בברכה.
ביום ההפלגה הגדולה, התרחש לו טקס עצום, בו אביו, מלך שבע הנהרות אשר מתנכר לבנו סאנו כבר שנים על גבי שנים, מכריז רשמית על כך ש-"...שני שליש מהגברים הלוחמים ישוטו לכבוש את הארץ הירוקה במרחק, השליש השני ישאר בשבע הנהרות, יחד עם הנשים, הילדים ואנשי הסאנו". אסאס החניק את האכזבה, שהוא בתור האחד שהגה את רעיון הסירה והקריב הכל: תפקידו בשבט, הזכות להיות לוחם ואהבת אביו, בגלל שאיפתו לראות מה מעבר לים, לא יזכה לצאת לשיט. עד שאביו הכריז "כל אנשי הסאנו, מלבד בני 'סאנו בונה הספינות', הוא יפליג על מעבר לאופק. עכשיו צוא לדרך!", כך בעצם מאשר את החשד שהקרדיט המלא על השינוי המופלא בשבע הנהרות שייך לו ומכריז עליו שנית כבנו.
מסתבר שלחצות את הים על סירות מקני סוף זה רעיון רע. מתוך האלף ומשהו לוחמים שיצאו, נשארו בערך מאה שלא טבעו. כאשר הגיעו לטווח ראיה מהחוף משמר החוף של אותו אזור יצא לקראת הפולשים. הם גילו פלאים מדהימים: ספינות עץ חזקות ועצמות, שיריונות ברזל ורובי קשת. עוד לפני שהם הספיקו להגיב ניגחו ספינות המשמר את סירות הקש ופירקו אותם בעודם במים, וצלפו בבני השבטים שהצליחו להישאר עם ראש מעל המים. הספינות חסו רק על סירת הדגל (עליה היו ראטיב, סאנו ועוד כשש בני שבט), אותה הם כיתרו ושבו.
מתוך אלף לוחמים שיצאו, נשארו בחיים כשמונה. אביו והשאר שנישארו כנראה ימותו גם בקרוב, כאשר אלפיים הזרועות העובדות לא יחזרו לעונת החרישה. סאנו חזה רק במפרץ היחסית רגוע לחוף שבע הנהרות ולא ידע שבמעמקי הים יכולות להיות סערות, ובחייו סאנו רק פגש סוחרים בודדים שאיבדו את דרכיהם ולא ידע שלזרים בחוץ יהיה כוח התנגדות כזה. ישנו סיכוי שהכישלון בשיקול דעתו הוביל למחיקה של כל אוכלוסיית שבע הנהרות.
סאנו, מכותר מכל הכיוונים ובלי שום רעיון מה לעשות על סירת הקש הקטנה שלו, החליט להתפלל לחמישה בריקוד ויללות, כתפקיד הסאנו-לרקוד לשמש, לירח, למים, לצומח ולסוסים. שאר הסירה הצטרפה על ריקודו. מפקד ספינת המשמר ככל הנראה התעניין בפראים הזרים האלה, שהגיעו משום מקום מן הים, לבושים באופן שלא נראה לפני ורוקדים ריקוד מוזר. הוא החליט לשבות אותם.
בעוד שסאנו החזיק בסקרנות גדולה על העולם החיצוני וזרים, שאר אנשי השבטים החזיקו בפחד עצום מפניהם והעידפו למות מאשר להיות שבויים בידהם. כל ששת אנשי השבט קפצו לים ונשארו עמוק בתוך המים, רחוק מהזרים, עד שטבעו. גם ראטיב ניסה לקפוץ לים, אך סאנו מנע ממנו לקפח את חייו. שני האחים נשבו ומהר מאוד נחשפו לעוד דבר שתיעבו ופחדו ממנו בשבטים-קסם. כדי למהר ולחקור אותם, השתמשו עליהם בבטן הספינה בלחש המגשר על פער השפות בינהם.
סאנו לא חלק את הפחד של שבטו לעולם הזר, אך מקסם הוא בהחלט סלד. הם הובאו לחדר עינויים בפיקוד זקן, שנראה שהיה איש חשוב ועשיר, אפילו יותר ממפקד ספינת המשמר. בתחקור, שבוצע על ידי אותו מטיל לחשים שכישף את שתיהם, סאנו הבין למה הוא מתעניין בשתיהם- בתור גזע של חצאי גנול הם תבוניים ורגועים (מה שמתאפשר בגלל היותם תרבות המקדשת רוגע, טאי צ'י {ריקודי הסאנו}, צמחונות ורתיעה מהרג והנאה ממנו) ומשום כך ישמשו גזע עבדים מצויין. המענה הזקן שלף צורב בקר ועליו הכיתוב 'גא"ל'-"גזע אופטימלי לעבודה\שיעבוד" וצרב זאת על הלחי של ראטיב וסאנו. כעת המענה הזקן ניסה לגלות איכן מקור שבטם, כמובן במטרה לשעבדם. אך לפני שהאמת יצאה מפיהם בידי האומן של המענה הזקן נשמעה צעקה מהסיפון למעלה-"פיראטים!".
קולות לחימה נשמעו על הסיפון למעלה ולתוך חדר העינוי פרץ אורק גדול ומזוקן, עם כובע קפטן. גם על לחיו הקפטן היה צרוב 'גא"ל'. באבחת חרב מלאת שנאה קטע האורק את ידו של המענה, אך זה לא מנע מהזקן לזמן בידו השניה כדור אש ולהתכונן להטילו בפרצופו של הקפטן. סאנו, ידיו קשורות מאחורי גבו, נאלץ להשתמש בכלי הנשק היחיד שנשאר לו כדי להציל את מושיעו-שיניו. בתרבות הצמחונית ורגועה של שבע הנהרות אין דבר נורא יותר מלנשוך.-בדיוק כמו שהגנולים והאורקים הפראים עושים. אך הינה מצא סאנו את עצמו קורע את הלחי מצווארו של המענה, כדי להציל אורק. המענה-מכשף, ששמו התגלה מאוחר יותר כ-סאג מאריה, הקפיא את עצמו לאבן, בעוד שמחדר אחר בספינה התחילו להשמע קולות של עץ נשבר. הפיראט מיהר להגיב-הוא בחר להציל את סאנו וראטיב במקום לנסות מחדש לנקום באויבו עתיק השנים וגרר אותם למעלה הסיפון, בעוד גולמים שברו את קיר חדר העינוי, נחושים להרוג את אלו שפגעו במאסטר שלהם.
הם ברחו לספינת הפיראטים שממנה הגיע האורק-"קרקס התפלצים של קטאסה". האורק שחילץ אותם כפי שגילו הוא קטאסה והתנהג בעדינות מפתיעה ולא טיבעית בשביל אורק. על הסיפון היו הרבה תפלצים משונים, כולם תבוניים ואנושיים בתנהגותם באופן מיסתורי ולרבים מהם היה צרוב 'גא"ל' על מצחם. הוא הבין שרבים מהגזעים האלה נוצרו להיות תבוניים יותר וכך גם מתאימים לשירות בידי סאג מאריה. אומרים שבסופו של דבר הוא מרבה את אותם גזעים כך שיהיו משרתים צייתנים וקלים לשליטה כגולמים השומרים עליו, ומכך הוא עשה את הונו. "בית בטוח לכל האלה שחכמים מידי לחיות שנולדו לגזעם ומפחידים מידי לאלו שבחוץ, עד כמה שספינת פיראטים יכולה להיות בית בטוח" תיאר קטאסה את הספינה. בתור הגיבורים שקרעו את הלחי של הנבל סאג מאריה הוצע לראטיב ולסאנו מקום של כבוד בסיפון. סאנו נענה בחיוך, למרות שמחוסר ברירה, הוא עדיין לא הרגיש בנוח לבלות עם מפלצות וקוסמים, אך לא הייתה לא ברירה-הוא לא יכול לחזור לשבע הנהרות, לא אחרי האסון שהביא עליהם.
לראטיב זה הספיק, חנוק מדמעות הוא קילל את אחיו, את סקרנותו המסוכנת שהובילה לכל כך הרבה מוות, את זילזולו במסורת הסאנו ואת העובדה שהוא גרם לו לגמור בודד באמצע הים מוקף מפלצות {שאותו הוא חזר לכנות בתור 'המים המקוללים'}. הוא ביקש שיורידו אותו על חוף מיוער ונטוש שם כדבריו "הוא ילך לחפש את החמישה" ומשם סאנו לא ראה אותו יותר.
סאנו בילה חודש ב-"קרקס התפלצים של קטאסה". לבושו והתנהגותו המוזרה כאיש שבטים, כמו ריקודי הסאנו שהקפיד לבצע על הסיפון כל כמה שעות, ההירתעות הברורה שלו ממפלצות, קסם ואלים והמזג החם שלו בכל פעם שהועלה קשר הגיוני בינו לבין גנול בידלו אותו מן השאר. אך למרות הכל טבעו החם ופיקחותו הפכה אותו לחביב בספינה. הוא למד איך להפליג בספינת עץ אמיתית, להתנהג כמו פיראט וסוף סוף-ללמוד לסייף כראוי עם לוחמי הסיפון.
אך התקופה הזאת הגיעה לסיום כאשר נפל ערב אחד על "קרקס התפלצים של קטאסה" ערפל קסום. ובעודה עוגנת במפרץ נטוש, צצה משום מקום ספינת מלחמה וניגחה את סירת הפיראטים הישר על החוף הסילעי. מפקד על ספינת המלחמה היה סאג מאריה, כרות יד ועם בד המחסה את מצחו, צורח על אנשיו להביא לו את הקפטן שכרת את ידו ואת החצי גנול שהשחיט את פניו.
מהחוף הסילעי צצו להם חיילים נוספים מקיפים את הספינה המרוסקת על החוף. הפיראטים החלו להתכונן להתבצר על הספינה השבורה לסיכוי הזעום שאולי הם יצליחו להדוף את סאג מאריה. סאנו ביצע את ריקודיו על הסיפון, מרגיע את גופו ונשמתו לפני הקרב, ככל הנראה האחרון. אך קטאסה צפה לו גורל אחר. הוא הרבה יותר מידי סקרן בשביל להיות תקוע כל חייו באותו עמק מדברי, הכריז האורק, וכעת הוא צריך לראות עולם לפני מותו, "אנחנו נהדוף אותם, או שאנחנו נמות, כך או כך אתה מוצא עכשיו דרך להסתלק מפה רקדן שמש!!!".
על החוף הסילעי היו קני סוף. סאנו זכר את אותו יום בנהר, שהכין לעצמו סירה מאלה תוך שניות ספורות. כעת הוא עשה את זה בשנית. התחמק מספינת המלחמה של סאג, שלא זיהתה אותו, ומהחיילים הרגליים על החוף. הוא ניווט על סירת הסוף הקטנה שלו לאחד מנמלי הפיראטים שהכיר בחודש האחרון, משאיר את "קרקס התפלצים של קטאסה" לגורלה.
