16 שנים ל-Funeral של ארקייד פייר
אלבום הבכורה של ארקייד פייר מצליח לתפוס את תחושת הבלבול, הטראומה והפחד שהשתלטו על העולם אחרי פיגועי ה- 11 בספטמבר. למרות שמו המורבידי, Funeral מצליח להישמע אופטימי ומלא חיים גם היום. מתוך מועדון תרבות
Funeral הוא אחד מאלבומי הבכורה האמיצים ביותר שיצאו אי פעם. שם האלבום הגיע לאחר שמספר מחברי הלהקה איבדו את יקיריהם והאווירה המלנכולית מצאה את עצמה נכנסת אל מתחת לעורם של השירים.
אבל למרות האווירה המלנכולית והמוות שנכח בעת ההקלטות, האלבום הוא לא אלבום דיכאון. בצורה מפתיעה ואף מעוררת התפעלות, האלבום מצליח להכיל בתוכו גם תחושה אופורית של התרוממות רוח מלאת השראה. אחרי הכל מוות הוא חלק מהחיים.
דוגמה לאמביוולנטיות המופלאה הזאת אפשר למצוא בשיר הסוגר, In the Backseat, בו מתארת רז'ין שסיין כמה היא אוהבת לנסוע במושב האחורי של המכונית ולצפות בעלים הנושרים מן העצים, אך עכשיו היא זו שצריכה לתפוס בהגה. אנלוגיה מופלאה בפשטותה על גלגל החיים וליחסי השכנות האינסופיים בין החיים והמוות.
ומוות לצערי לא היה חסר בעולם בעת הקלטות האלבום. מעבר לאובדן האישי שחוו חברי הלהקה, בעידן של פוסט פיגועי ה-11 בספטמבר והמלחמה בטרור, המוות היה נוכח כמעט בכל מהדורת חדשות בכל מקום בעולם ושאלות חדשות עלו על סדר היום. שאלות הנוגעות למשמעותן של מילים כמו: אויב, חבר, פחד, עתיד ועוד.
Funeral אמיץ ומעניין לא רק בשל הטקסטים המופלאים שלו אלא גם בשל הבחירות המוזיקליות והאסתטיות שבו. זהו לא עוד אלבום אינדי "רגיל". לכל אורכו תוכלו לשמוע צלילי קסילופון, אקורדיון, כינורות, ויולה, צ'לו ועוד.
"כל המבוגרים היו פעם ילדים אך רק מעטים זוכרים זאת…" כתב אנטואן דה סנט־אכזופרי ב"נסיך הקטן" וזו ההרגשה שאני מקבל מ- Funeral. ספקטרום של רגשות שנע על סקאלה של פחד מהול בבלבול שמהול בזעם נעורים.
Funeral הוא באמת אלבום של פעם ב-16 שנה. יצירת מופת שהגדירה דור. למרות שהיא נקראת "הלוויה", בשביל מוזיקה כזאת שוה לחיות.
