הבלתי רשמיים (ישראלי)
זה הסרט rags to riches הכי בנאלי, קלישאתי וגנרי שראיתי אי פעם.
אני מרגיש כאילו הבמאי ראה את הזאב מוול סטריט ואמר "המ, מה אם נעשה את זה אבל ש"ס?". והסיפור עצמו מעניין, ירושלים יוצרת אטמוספירה מצוינת עם המראות והצלילים שלה; אבל מה זה משנה בכלל כשכל ה-pacing תלוש מהמציאות, ומה שמניע את הדמויות זה רגעים קלישאתיים, לא מורווחים וזולים.
הקרע בין חרדים ספרדים לאשכנזים הוא עמוק, כי צד אחד הגיע לארץ עם מוסד רבני מסודר ועושר רב, וצד אחר לא. זה מוטיב מעניין לבנות עליו – אז למה דה פאק הסצנה הבונה של הסרט, הסצנה שמהווה את הסיבה היחידה לכך שפותחים את המפלגה מלכתחילה, זה שיחה עם איזה מנהלת שאטרסטוק שאומרת למייסד המפלגה "אתה לא שייך"? יש מטען רגשי הרבה יותר עמוק מתחת, ואנחנו כמעט ולא רואים אינטראקציה עם אותם מוסדות כוח. המנהיג הפוליטי של אגודת ישראל, האנטגוניסט הראשי של הסרט, מופיע בו במצטבר 10 דקות. אני לא אומר שזה לא טוב, אבל זה פשוט לא מספיק.
זה מה שמפריע לי עם במאים ישראלים, מישהו עומד עם אקדח לרקה שלהם ומגביל אותם לשעה וחצי? בקיצור, הכל כאן נמצא ברמת פני השטח, עם המינימום האפשרי כדי שהסרט יוכל להתקדם הלאה.
שולי רנד קינג דואו, ההגשה והמונולוגים שלו סחבו אחושרמוטה; חבל שחלקם כתובים ממש גרועים ו-out of place בתסריט, כמו המונולוג שלו על אחדות ותקווה מול ועדת הבחירות, שאיכשהו מזכה אותו מאישום פלילי חמור על זיוף חתימות.
לא טוב/10
Funny games (ספוילרים)
"אבל הבדיה היא מציאות, לא?"
"סליחה?"
"אתה רואה את זה בסרט? אז זה ממשי כמו המציאות שאתה רואה"
לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות שהסרט הזה כל כך מהודק, כל כך מהוקצע, כל מילה במקום וכל ביט כל כך הכרחי לסיפור. ובו זמנית, אני מבין שאני לא קרוב אפילו ללהנדל כמה הוא באמת עשוי היטב. חייב צפיה שנייה כדי לעכל את כולו כמו שצריך, במיוחד כשבסופו כל הרמזים המטרימים מההתחלה פתאום מסתדרים בראש.
סצנות slow burn שקטות לרוב רק מעצבנות אותי, אבל זה עובד מצויין כאן, אני לא יכול שלא להיות מרותק למסך. אחרי שאנחנו מסיימים לראות את האם בוהה בחלל למשך 3 דקות רצופות אחרי שהבן קיבל באקשוט לפרצוף, היינו חושבים שתנסה לברוח, אבל היא פשוט...קמה כדי לכבות את הטלוויזיה. זה מרגיש אנושי.
אין גיבורים, אין תעוזה, המציאות, כמו פה גם שם, מלוכלכת מדי, והאמת שהגרסה של הנקה אפילו מעט מעודנת כדי להתיימר להיות מציאותית.
ולמה אני אומר את זה? כי הרגע אולי הכי חשוב כאן הוא כשהאם תופסת יוזמה, תופסת את רובה הציד ויורה באחד החוטפים; והסרט ליטרלי עושה rewind לעצמו כדי למחוק את זה, ולהחזיר את התקדמות העלילה למקומה. בהתחלה חשבתי שהטלוויזיה שלי נדפקה או משו. לא יכולים להיות גיבורים כאן, לא צריכים להיות גיבורים כאן, והסרט בכוח יעניש כל צופה שיצפה לסוף טוב, או לנראטיב קלאסי. אני מכבד את זה.
אני חושב שהייתי מעריך את הסרט יותר אם לא הייתי צופה בו שיכור ב-2 בלילה. צפייה חוזרת inbound.
מעולה/10
המשגיחים (ישראלי)
ביחס לסרט ביכורים זה מעולה. ביחס לסרט ישראלי זה מצויין.
חלק מהתסריט יכול להיות קצת יותר עדין ופחות on the nose, אבל עדיין רובו מרגיש אותנטי, ואני מת על דיאלוגי ה"סרק" שיש פה. בעיקר אהבתי שהסרט לא מנסה להיות מטיפני (לרוב), והדמויות בו הן יותר משבלונות אלימות.
זה אמור להיות מובן מאליו, אבל בארץ זה לא.
טוב/10
מראה שחורה עונה 6 פרק 1
סאות'פארק עשו שטיק דומה לפני 12 שנה, והם אפילו עשו אותו יותר טוב. מלא בחוסר עקביות, קרינג', קרינג' וקרינג'. אין ולו רעיון מקורי אחד פה, ורואים שמשתמשת טוויטר ביימה את זה.
זה לא אינספשן/10
מראה שחורה עונה 6 פרק 2
אני יכול לכתוב ביקורת ארוכה על איך כל הדמויות כאן חדגוניות ושטחיות;
אבל זה לא משנה, כי לפרק הזה אין שום קשר למראה שחורה.
זה לא "מראה שחורה" לתוך העתיד - זה פרק גרוע של CSI. הטכנולוגיה שמשומשת בסרט הייתה קיימת גם ב-2001, והפרק בכלל לא סובב סביבה, אז למה דה פאק זה פרק של מראה שחורה.
אה ולשחקנית הראשית אין גבות וזה היה מאוד מסיח.
0/10
מראה שחורה עונה 6 פרק 3
זה כבר מתקרב לאיכות שאנחנו מצפים מהאנתולוגיה הזאת. טרגדיה עתידנית עם ניואנס, אם כי עדיין פחות טוב מהעונה הקודמות.
אהרון פול גואטד אגב
טוב/10
מראה שחורה עונה 6 פרק 4
הכל מטומטם.
0/10
אף אחד
זו גרסה פחות טובה של ג'ון וויק. הכוריאוגרפיה וה-score מאוד במקום, ואדון סול גודמן סחב לחלוטין, אבל זה פשוט סרט..רגיל. גם סצנת הסיום קצת דבילית.
אם כי, אהבתי שבסצנת האוטובוס אפשר לראות את ה-wear and tear על הדמות הראשית, ואיך חצי מהסצנה זה פשוט הדמויות באוטובוס מנגבות את הפצעים וזועקות מכאב. הרגיש הרבה יותר ריאליסטי ומכאיב.
לריזה יש תפקיד כאן/10
Old
יודעים מה? זה סרט טוב. אני יודע שזה טרנדי לשנוא על שאמאלן כי כל הקריירה שלו הוא עשה אותו סרט, אבל הסוריאליסטיות כאן הזכירה לי את mother! של ארונופוסקי ברגעים מסויימים, וזה הספיק לי. גרם לי לחשוב, להיגעל, להרהר, האם זו לא הסיבה שאנחנו מתעניינים בקולנוע מלכתחילה?
השוטים קרובים עד לכדי גועל, והסרט מרגיש כמו תנועה אחת מתמשכת של אי נוחות. זה לא מושלם, ויש כאן הרבה חורים בעלילה, אבל זה מספיק טוב, הייטרים.
ד"א, ציפיתי לטוויסט נורמי של שאמאלן, אבל לא היה פה ממש טוויסט כזה, ודווקא זה מה שהפתיע אותי הכי הרבה.
טוב/10
אור (ישראלי)
זה סיפור על אם חד הורית שעובדת כזונה, והבת שלה שמנסה להניא אותה מזה.
די הופתעתי, אולי כי אתם כבר יודעים שאני מתעב סרטים ישראלים, אבל אנחנו מקבלים כאן תיאור ברוטאלי וכנה של דוחק, ייאוש והשלמה עם הנסיבות. אנחנו לא נזרקים לתהום הנשייה בהתחלה, אבל לאט לאט התמונה מתבהרת שאין לנו ברירה אלא להיות שם, והסוף באמת מוביל לשם. הוא ידוע מראש, כי כל האפשרויות שפתוחות בפני הדמויות מובילות לאותו המקום.
אם כי, יחסית ליצירה שמהווה ביקורת חברתית על מעגל הזנות, אני לא חושב שהיא עושה עבודה טובה בזה. אנחנו ממש רואים בסרט שהאם והבת יכולות ליפול ל"מעגל המלצרות", או "מעגל הניקיון"; אבל שתיהן בוחרות בסופו של דבר "ליפול" למעגל הזנות. יותר מזה, לכל אורך הסרט האם נתפסת כדמות עצלנית וחסרת מוטיבציה שלא רוצה לעבוד בעבודת הניקיון, למרות שהיא מוגשת לה על מגש של כסף. כרגיל, אין טוב ורע, יש אנשים, והם זכאים לבחירה.
מעניין/10
הרחק מהיעדרו (ישראלי)
"יש מישהו אחד בעולם הזה שאוהב אותך, וזה אני"
מאותה במאית של 'אור', וגם כאן אני די חלוק.
הטוב:
מעיין תורג'מן, מי שלא תהיה, משחקת בתפקיד חייה כאן. תצוגה מכאיבה ואמיתית של ניתוק פסיכולוגי, תלות ודיכאון מחזורי שמגיע בגלים של התעללות, השלמה והתעללות נשנית. אני מאמין לכל הברה. זה סרט קצר יחסית, אבל אני חושב שכאן זה דווקא פועל לטובתו, כי מלכתחילה יש לנו מעט מאוד סטים ודמויות. אנו נאלצים לחוות את הכאב ממקור ראשון, וכל סצנה כאן אורזת בתוכה אלמנט פסיכולוגי אחר של מערכת יחסים מתעללת. מה שאני רוצה להגיד זה – מי שכתב את התסריט עשה שיעורי בית בנושא.
הרע:
שוב, אין כאן שפה קולנועית. לא חייב להשתמש בכוח בכל טכניקה סינמטוגרפית שלמדנו בשנה א' בסם שפיגל. במאים ישראלים חושבים שאחרי כל סצנה קשה לצפייה או טעונה רגשית חייב סצנת הרהור, שבה דמות עושה שום דבר ובוהה מעבר למצלמה, או מבצעת פעולה מונוטונית וחושבת על החיים. קולנוע לא עובד ככה. זה יפתיע אתכם אם אני אגיד שהוא לא עובד ככה? זה כמו לשלוח את הסרט שלך עם הוראות הפעלה, רק שבמקום להגיד לי פיזית מה לחשוב, אתה מסמן לי בכבדות, בעזרת סצנות שלא משרתות שום ערך לעלילה או המבניות. ופה זה ממש מורגש, כי כל סצנה שנייה היא כזאת.
הרי מלכתחילה הסרט הזה הוא לא fast paced, והאפקט של זה הולך ופוחת ככל שחוזרים עליו. זה לא כמו ב-funny games שהסרט הוא רכבת הרים רגשית ב-120 קמ"ש, שמתנגשת בקיר ועוצרת בבת אחת, אז אתה מרגיש כאילו אתה נדבק לשמשה. זמן המסך הזה, לדוגמה, יכל להיות משומש לבניית ה"טוב" במערכת היחסים, כדי שה"רע" ירגיש הרבה יותר רע. לאלימות, לשתיקה, ולשמחה – לכולם יש ערך שולי פוחת בקולנוע.
עדיין, יצירה נועזת, מדויקת, שנראה כי הגיעה מרצון אמיתי ליצור משהו חדש, ולא להתחנף לקהל הישראלי. אם זה היה סרט אמריקאי הייתי מנפנף אותו, אבל בישראל לא קל להוציא או להשתתף ביצירה כזאת, וזה ראוי להערכה.
טוב/10
ביקור התזמורת (ישראלי)
"At early hours at sea, you can hear the whole world, like a symphony"
יצירה מופלאה, מלאה בניואנס ואופי שלא מועברים רק דרך התסריט.
הרבה אקסצנטריות וקרינג', וזה באמת מתקשר יפה לאווירה הריקנית לאורך הסרט, קצת כמו הסרטים המוקדמים של האחים כהן, אתם מבינים תי? עכשיו כשאני חושב על זה, לאורך כל ה-90 דקות, לא ראינו אפילו פעם אחת את המשלחת הישראלית, או גורמים מהשגרירות, אפילו לא בסוף. זה לא מוזר? ככה נוצרים סיפורים מעניינים.
אבל, כמו שסרטים ישראלים חייבים: גם זה לא יודע לסגור קצוות פתוחים, ומניח יסודות שעליהם לא נבנה שום דבר. איפה המכונית שמה שמו הזמין מהשגרירות? מה נסגר עם הקונצ'רטו של מה שמו האחר? למה הדמות של רונית אלקבץ בלתי נסבלת ולא תורמת כלום לדיאלוגים, למרות שחצי מהסצנות איתה? כל כך הרבה שאלות בלי תשובות.
אבל עדיין:
נהדר/10
עג'מי (צפייה חוזרת, ישראלי)
"סליחה, למה לעצור סוחר סמים? השכנים שלו, שהוא מוכר סמים לילדים הקטנים שלהם, באים אחרי זה לשחרר אותו ממעצר"
אני מרגיש שכולם כאן קיבלו מה שמגיע להם. סוף טוב הכל טוב.
מאייה מאייה/10
