סופות ברקים וגשם עוטפות את חלון חדרי מציפות זכרונות שהעלמתי מליבי
עוד יום נוראי מתחת לשמיכה אוקיי השלמתי עם זה שחיי עם סוג של בדיחה העצב הפך לאדישות ראש למטה וכל פעם שפונים אליי מסיט את ראשי בתהייה
סוג של פליאה האם באמת פנו אליי או שדמיוניי במקרה תחש מהסביבה זיהה ופירש את זה כך כי אני כל הזמן מחכה בציפייה שישאלו מה קורה או אפילו יבקשו ממני בקשה כמו לקנות להם שתייה או שהציפורים יעלו על כתפיי ונעלה יחידיו על הפסגה
זה לא שיר עצוב ולא שיר שמח אני מבין שבעולמו של האל אני בסך הכל אורח ובכל פעם שאני חושב שרע קורה לי במכוון אני לחינם טורח כי קיימים כל כך הרבה בני אנוש זה עושה את ליבי קר כקרח לחשוב שפעם חשבתי שבכל עטיפה יש כרך אבל מסתבר שגם לא בכל מאכל יש מלח יש הרבה דברים תפלים כמו האומנות שאימצתי לעצמי כתחליף לאלוהים אבל טם אנו מסירים אמונתנו במשברים לא מגיע לנו להתענג באמונתנו ברגעים טובים
פעם נהגתי לקלל ולחשוב שאני אילעי מאחרים ועם הזמן הבנתי שצריך להפסיק עם גידופים ועם שקרים
ולפחות אם חשבתי שאפשר לכסות זאת בתירוצים לפחות היה לי את האומץ לעשות חשבון נפש במראה פנים מול פנים
דמעות הציפו את עיניי בלילות קרים אך זה גרם לי להתייחס יפה יותר לאנשים זרים
כנראה שכשאימי תמות אני אתאבד אבל אני חושב את זה כל כך עמוק ורציני כי היא האישה שבעולם אני הכי מכבד
כמה דמעות גרמתי לה להטיל בימים חשוכים בחדרי ישיבה עם ראש למטה מבט חסר אונים אימי מנסה להכניס לי הגיון אך מסרב לשמוע אחרי שבועיים בצבא חוזר וגורם לה את כל מרמורי לבלוע
החודשים האחרונים החכימו אותי ונהייתי יותר אדיב והגיוני אבל כנראה שמשהו לנצח יהיה דפוק עמוק בתוך תוכי
בהשפעת השיר הזה שגם צריך לשים אותו ברקע תוך כדי הקריאה
