ג'אז זה ז'אנר משעמם חוץ מהכמה קלאסיקות הראשיות, כן יצאו משם בפוקס כמה להיטים בזמנו, וזה ז'אנר טוב להוציא ממנו סימפולים או לקבל השראה בנגינה לז'אנר אחר כדי ליצור מוזיקה יותר מעניינת, אבל בזה זה מסתכם.
כמעט כל השיח סביב ג'אז בין אם זה ביקורות רשמיות או סיקורי מעריצים הוא נטו סביב הסבר טכני של יכולות הנגינה של המבצעים וההלחנות המורכבות, והחשיבות ההיסטורית שהמציאו איזה טריק חדש בנגינה שיצר עוד איזה סאבז'אנר. בעצם סתם פלקס של המאזין שפשוט בא להוכיח שהוא מבין את המוזיקה יותר מהנורמיז האלה וזה מה שמוכיח שהוא אינטלקטואל.
אין כמעט שיח על מה המוזיקה גורמת למאזין מבחינה רגשית, או מה האמנותיות של אלבום מסמלת. וכשאתה בודק דיסקוגרפיה של אמני ג'אז בכירים מפעם לרוב תראה כמות פסיכית של אלבומים עם שמות דומים ועטיפה משעממת שיצאו באותו טווח זמן קצר, קיצר סתם ספאמרים ואין איך לגשת לזה בכלל.
אנשים הינדלו תבעיות האלה בשנות השבעים ובגלל זה הז'אנר נדחק לשוליים (נהייתה בדיחה כבר שהמבקרים אמרו כל הזמן ״האלבום טוב פשוט אתם לא הנדלתם, צריך לשמוע 273734 פעם כדי להבין״ ולאנשים כבר נשבר הזין מהסנוביזם).
