Vultures יצא, האלבום החדש של קנייה, בגיל 46. בדיוק 20 שנה אחריי היציאה של האלבום הראשון שלו, טקד.
כשהתחלתי לשמוע מוזיקה באמת האלבום הראשון ששמעתי ברצינות היה טקד, זה תפס אצלי מקום אישי בלב, עקבתי אחריי המילים והשתנתי מהסקיטים. הנשמה שיוצאת מהאלבום הזה, זה משהו ייחודי, כל פעם ששיר משם מתנגן זה מרגיש כמו ארוחה ביתית חמה.
השיר היחיד שבאמת ריגש אותי, ברמה שירדו לי דמעות ממנו היה Last Call, משהו במעבר בין ראפ קנייה, לבן אדם קנייה, זה ערום, זה אמיתי.
אז הפעלתי אותו שוב עכשיו, בזמן שאני רושם את הראנט הזה. חצי כועס חצי עצוב.
לא היה לי הקשבה מלאה לאלבום, ויכול להיות שאם המצב היה אחרת הייתי מוצא הנאה באלבום, אבל קנייה הוא לא אותו קנייה, זה משהו שמורגש בכללי בדיסקוגרפיה שלו ככל שהאלבומים מתקדמים, אבל אם בטלופ קנייה היה פרודיה של קנייה עם I Love Kanye, היום הוא הפרודיה של הפרודיה. זה לא שאהבתי אפילו את דונדה או יה שהאלבום הזה "איכזב" אותי.
אולי אני מתבגר, אולי נהיה ציני יותר, כבר לא מתרגש כל כך.
אז בגיל 46, קנייה הוציא אלבום, קליפה של הבן אדם שהיה, גורר איתו תעשייה שלמה לקבר, באגוטריפ מגוחך. וכמו שאביתר בנאי אמר "בגיל 46 עם בית ואישה, ורגע אחד בחזה, אישה אחת תישן לבד"
