אם טכנו מרגיש יותר כמו מסע האוס הוא יותר תחושה
האוס הומצא במקור על ידי תקליטנים שחורים וקוויריים בשנות ה-70 וה-80, שיצרו סוג חדש לגמרי של מוזיקת ריקודים ובמקביל גם יצרו חללים מכילים עבור אלו שחשו מודרים ממקומות אחרים.
בסוף שנות ה-70, חרם הדיסקו (שזה סיפור שלם בפני עצמו) הותירה חור בסצנת המוזיקה של העיר ובמיוחד עבור צעירים שרוצים לרקוד. אז נכנסו מוזיקאים חדשים כדי להמשיך מהמקום שבו הדיסקו הפסיק.
״עדיין ניגנו הרבה דיסקו והרבה דיסקו מחתרתי. כשזה לא היה חדשני יותר, החלטנו שאנחנו צריכים ליצור קצת מוזיקה משלנו".
עוד זרעים מוקדמים של מוזיקת ההאוס נשתלו במקומות כמו The Warehouse, (משם הז׳אנר קיבל את שמו) מועדון בשיקגו שהיה פתוח מ-1977 עד 1982. המקום היה פופולרי בקרב קהילות שחורות, הומואים ואלטרנטיביות שחיפשו מקום להשתייך.
כשמוסיקת האוס החלה להגדיר את עצמה כז'אנר מובהק, היא נודעה בזכות הקיק באס ברית׳ם של פור און דה פלור, ליין הבס הנעים והקולות המינימליסטיים שלה.
והכי חשוב, מה שמייחד את מוזיקת האוס היה היכולת שלה לגרום לאנשים לרקוד.
כמה מהאנשים שייכתב עליהם בהמשך: פרנקי נאקלס, ליל לואיס, רון טרנטי, רון הארדי ולארי הרד.
