10: Westside Gunn - HEELS HAVE EYES 2
חשבתי כבר שגאן פאסה אבל הוא הצליח להפתיע אותי עם האלבום הזה. בחירת הביטים והאירוחים שהוא מביא עדיין יוצאת דופן.
9: Raekwon - The Emperor's New Clothes / Ghostface Killah - Supreme Clientele 2
מבחינתי קאמבק של שניהם, שני אלבומים מקבילים מבחינת הרמה וקשה לי לבחור ביניהם.
8: Danny Brown - Stardust
הפרויקט הכי פחות טוב של דני מאז XXX אבל עדיין נהניתי מהרבה שירים מאוד ודני הצליח להחדיר בי מוטיבציה וחיוביות תוך כדי שהוא שומר על האותנטיות שלו.
7: EsDeeKid - Rebel
סנסציית השנה, עשה לי נוסטלגיה לימים שכל שנה היינו מקבלים אלבומים כאלה מכל מיני ראפרים צעירים שאף אחד לא ציפה.
6: Tyler, The Creator - DON'T TAP THE GLASS
טיילר ממשיך להתפתח מוזיקלית ויש פה דברים שהם סמות אחושרמוטה, זה מין סוג של OFF THE WALL שלו מה שהופך אותו למגניב רצח.
5: Mobb Deep - Infinite
האלבום הכי טוב של מוב דיפ מזה הרבה זמן, יש פה את השירים הערסיים הטיפוסיים שלהם לצד שירים אפילו יותר אטמוספריים וגם שירים יותר רגשיים על אהבה.
4: Freddie Gibbs & The Alchemist- Alfredo 2
אלבום המשך שמבחינתי התעלה על הראשון, אלכמיסט קפץ מדרגה בביטים ופרדי בפלואו והם הפציצו מהתחלה עד הסוף.
3: De La Soul - Cabin in the Sky
אלבום מלא נשמה עם תצוגת פאר של פוסדנוס מבחינת הראפ הבוגר. החזון המוזיקלי פה היה פסיכי עם השילוב של הזמרים והזמרות ביחד עם הבום באפ הג'אזי, הכל עשוי מאהבה וטוב טעם כמו למצוא מסעדה קטנה ואיכותית בטירוף עם אוכל ביתי.
2: Clipse - Let God Sort Em Out
האלבום הכי טוב שפארל הפיק מאז מי יודע. למאליס היו הרבה שנים צולעות בנצרות מבחינת קריירת הראפ אבל פה הוא היה ממוקד כמו מייק טייסון בפריים והצליח לגנוב אפילו מפושה את ההצגה. סהכ זה אלבום קלאסיקה מיידית שהגיע לו להיות האלבום הכי פופולרי של 2025 בקרב חובבי המוזיקה.
1: Nas & DJ Premier - Light-Years
אלבום שרק יצא ומהר מאוד נהיה הכי מושמע שלי מ 2025. זה לא סוד שנאס לדעתי הראפר הכי מעניין בפער גדול והאלבום הזה הוכיח לי את זה שוב.
נאס איך שאני מגדיר אותו זה ראפר רחוב ראוותני שמרפרפ עם אותנטיות, נשמה ושכנוע בקול שלו שממלאים אותי באנרגיה עוצמתית, כאילו אני מבין את המשמעות שלי בחיים האלה, ושכל מה שקרה וכל מה שהולך לקרות זה הכל חלק ממסע מיועד.
אני אוהב את זה שבין השורות על ההצלחה שלו וההנאה מהקיים הוא בדכ מזכיר את הטראומה של הנעורים שלו ומאיפה הוא בא, בצורה סינמטוגרפית שזורקת אותי קדימה ואחורה בזמן. גם לגבי הטראומה שלו הוא אף פעם לא מתמסכן אלא מספר על זה כמשהו שהיה מיועד לקרות אבל שעדיין קיימת עליו משימה ואחריות שזה לא יקרה לדור הבא.
פרמייר הביא פה ביטים אולדסקול אחושרמוטה עם סקראצ'ים ותופים אגרסיביים. עם שמיעות חוזרות, התחלתי לשים לב כמה לאורך האלבום הביטים מגוונים ולכל שיר יש את הגוון שמתאים לקונספט שלו וישר זורק אותך מנטאלית לאווירה שהשיר מייעד.
לצד כל זה, נאס בא יותר ממוקד ממה שהוא היה באלבומים האחרונים מבחינת הצלילות בכתיבת השירים ושמר על החדות בביצועים של הראפ, כמעט בלי אף שורה מבוזבזת. לכל שיר יש את המטרה שלו והכל מתגבש לאלבום על זמני שאני לגמרי קולט כמה חשיבה ואהבה הושקעו בו.
