שמעתי את האלבום הזה פעם ראשונה לפני 4 שנים, וזה היה כלכך שונה מהסגנון של בון איבר שהייתי רגיל עליו שפייר - התאכזבתי. הרגשתי שבון איבר סתם דפק קאבר מורכב ושמות הזויים לשירים כדי להיראות יצירתי.
היום, 4 שנים אחרי זה, האלבום הזה גדל עליי אחושרמוטה. נראה אפילו שהוא הזה היה מוקדם מדי לזמנו - ויש פה הפקות כמו 10 d E A T h b R E a s T ⚄ ⚄ שמזכירות לי את ייזוס - במובן שאתה לא בטוח אם זאת מכונת כביסה או גאונות.
8 (circle) הוא בין השירים האהובים עליי באלבום, והיום אני יכול להעריך אותו כגרסא "מבוגרת יותר" של בון איבר. במבט לאחור, די מדהים לראות איך הבנאדם הזה שינה את הסגנון שלו מאלבום לאלבום: מהאינדי-פולק האקוסטי שראינו ב-FEFA לנגיעות הרוק-אלקטרוני של Bon Iver, Bon Iver ועד לאלבום אלקטרוני לחלוטין: 22, A Million.
כשחקרתי על הקונספט של האלבום לא מצאתי הסבר חד-משמעי, ואפילו ג'סטין וורנון מסרב לספק אחד.
לדעתי, הוא רצה לעשות אלבום אישי (22 = ג'סטין) ולהציג אותו לעולם (מיליון) - אך לא לחשוף את המשמעות האמיתית מאחוריו. להשאיר מקום לדמיון. זה סוג של דואליות - כמו היינג ייאנג על הקאבר. גם המספרים בו, אגב, לא בדיוק חסרי משמעות. מסתבר ש-715, לדוגמא, הוא הקוד האזורי של Eau Claire בוויסקונסין (עיר הולדתו של ג'סטין)
מה דעתכם על האלבום?
