(ואם כן, אז טוב שלכם)
הרבה מים זרמו בים והרבה עונות התחלפו מאז שמינטיים יצא ב92. הסטנדרטים המוזיקליים השתנו, ההפקות השתכללו, טרנדים באו, חלפו, חזרו, נוצרו ונעלמו באוויר כאילו לא היו- אבל אפשר לזקוף לזכות כמה מהם את התואר "משפיעים", "משני תודעה מוזיקלית", או במקרה שלי "משני חיים".
בואו ואתחיל מזה שאין אלבום אחד שנשמע כמו מינטיים. הראשון שלהם, Strap it On, היה נויזי וגולמי ברמות (ומעולה, בהחלט שווה שמיעה). האלבום שבא אחריו, Betty, גלש למחוזות יותר ניסיוניים ומוזרים (קאנטרי? ג'אז?)- ואמנם גם הוא מעולה ושווה שמיעה, אבל שום דבר לא מתקרב למינטיים. הלמט היו ידועים לאורך כל דרכם כחבורת ילדי ג'אז שיום אחד גילו את מלווינס ואת הפוסט הארדקור והתחילו להוריד את הגיטרות שלהם לדרופ די, אבל באלבום הזה, הם התעלו על עצמם ועשו משהו שלא נשמע כמותו עד כה ומאז.
מהשנייה הראשונה של In the Meantime, הלמט תוקפים את המאזין עם קיר ענקי של רעש וגלים של תופים מתגלגלים, שבסוף נפתרים אל אקורד פתוח ותופים גרוביים- מה שנקרא- אחושרמוטה. גרוב זו מילת מפתח באלבום הזה, כי הוא לא נגמר. הלמט לקחו את המקצבים הממש לא טיפוסיים שנראו באלבום הראשון שלהם והעלו אותם פי מיליון רמות. כל אקורד, כל תו, כל מכת תופים, כל פריטה על הבס וכל שנייה של פידבק משמשים פה למטרה אחת והיא לתקוף את האוזניים של המאזין. אם המאזין הוא במקרה מוזיקאי, אז נוספת עוד מטרה שהיא לגרום לו לתהות מה הוא עשה עם עצמו כל חייו ואיך הוא לא הגיע לרמה כזו של וירטואוזיות ושלמות.
הריפים. הו, הריפים. ברגע שהריף סטקטו הראשון מגיע, עד לריף האחרון באלבום, אי אפשר שלא לתהות איך דוחפים כל כך הרבה עוצמה לתוך שלושים ושבע הדקות של האלבום. זה נשמע כמו נחיל של דבורים שמתחיל לבוא לקראתך, עוצר, ממשיך, וחוזר חלילה. מה שבאמת גורם לזה להיות מעניין זה השילוב של מחלקת הקצב ברקע- אם אפשר לקרוא לזה "ברקע". הבס עוזר לבנות את הסאונד העוצמתי של האלבום כל הזמן והקופצניות בו שמשתלבת עם המקצבים הכמעט-שבטיים של התופים רק קוראים לך לקפוץ במקום ולפתוח מושפיט רציני עם שני החתולים שלך ועם הכיסא שיושב לו גלמוד בצד ליד השולחן. זה מניע את הריפים הסטקטואים כמו שזה מניע את ה"הפוגות" היותר פוסט הארדקוריות ואינדיות ששומעים פה בבירור, ועושה את זה בצורה הכי טובה שיש.
הקטע העיקרי באלבום הזה שהוא בנוי טוב. בין אם בגלל השילוב בין הריפים והתופים שהוזכרו קודם לכן, לבין הווקאלס שצורחים "לא יודע אם אני מטאליסט או לא אבל אני שם עליכם זין אחד ענקי" בתבניות גרוביות להפליא, ובין אם בגלל העובדה שאין באלבום הזה פילר אחד. כל שיר מעניין בדרכו שלו, כשהוא ממשיך את הקו הכללי של האלבום. מתקפה אחת ענקית על החושים. ומתקפה טובה מאוד. אפילו מעולה. מאוד.
את ההשפעה של האלבום הזה אי אפשר לתאר במילים. אין להקת נו מטאל עיקרית שלא ציינה את האלבום הזה כהשפעה ענקית עליה. בשנים שלאחר מכן, מיליון להקות הארדקור ומטאל התחילו פתאום להפוך ליותר גרוביות, וריפים של הלמט התחילו לצוץ בכל נישה ותת ז'אנר של המוזיקה הכבדה.
בכל מקרה, אי אפשר לתאר את האלבום הזה מספיק, ואם יש לכם כוח ארחיב על זה עוד. בינתיים תשמעו את זה ולא תתחרטו.
