The who
אני רוצה להתחיל הפעם עם שאלה,כשאנחנו מסתכלים על הלהקות הגדולות והמשפיעות של פעם ברוק על מי אנחנו מסתכלים? תשובה: ביטלס, לד זפלין , רדיוהד, פינק פלויד, מרחיקי הלכת שבינינו גם יגידו ביץ' בויז, אבל כמה מכם יחשבו על הלהקה הבאה:'' המי'', ואני מבטיח לכם שאני אשתדל שלא לעשות משחקי מילים רעים עם כמה שזה יהיה דורש. המי או באנלית the who ( למה הכל באגלית נשמע פשוט יותר טוב) הם להקת רוק קלאסי ומתקדם בעיקר שהיו פעילים בבריטניה החל מ 1964, (כן כן הם לא ככ רחוקים מהביטלס) ומה שהם עשו למוזיקה ולרוק בספציפיות זה מטורף, אז כדי לגרום לכם להכיר את הלהקה קצת יותר ואת ההשפעה שלהם אעבור על נקודות חשבות בקריירה שלהם מההתחלה עד לשיא היצרתי שלהם בעיני ועד שיא ההצלחה שלהם.
הלהקה הוקמה בשנת 1964 באנגליה על ידי שלושה חברי ילדות: ג'ון אינטסוויל, פיט תאוסנד ורוג'ר דילטרי, אחרי ההקמה של הלהקה הצטרף אליה גם קית' מון שהחליף את המתופף הקודם שהיה וככה נוצר ההרכב המקורי של הלהקה. עכשיו קצת על כל אחד מהחברים. ג'ון אינטסוויל: הבסיסט, הנוכחות היותר שקטה בלהקה אבל התרומה שלו חשובה לא פחות משל חבר אחר, הליווי שלו היה דומיננטי מאוד ובעזרת סגנון נגינה מיוחד שפיתח הוא אפשר לעצמו ליצור קטעים שהיו מהירים ומלודיים דבר לא מובן מאליו מנגן בס והוא גם היה אחד מהראשונים שהוסיף סולו בס לשיר, בשיר הבא:
למעשה אינטסוויל טען שבזמן שנגנים מסביבוהיו נגני בס הוא היה נגן גיטרה בס, אינטסוויל היה הרבה יותר מנגן ליווי, הוא הוביל. עד היום הוא נחשב לאחד מנגני הבס הטובים בהיסטוריה. פיט תאוסנד:, החבר הכי חשוב של הלהקה בעיני, הוא היה כותב השירים העיקרי והגיטריסט. תאוסנד היה גיטריסט בחסד והוא מדרג במקום העשירי ברשימת הגיטריסטים הגדולים אי פעם וזה למרות שלמי אין יותר מדי שירים אם בכלל עם איזה סולו גיטרה מרשים, דבר שתוכלו למצוא בשפע אצל כל אחד מאלו שנמצאים בטופ עשר, אז איך בכל זאת הוא שם? כי הסנגון נגינה הייחודי שלו והיכולת שלו פעם ללוות ופעם להוביל ובכלל לשלב בין שניהם היא יכולת שלא שמעתי בחיים אצל אף גיטריסט אחר, ולטעמי אין גירטסיט שמשתווה שלו ביכולת שלו ללוות שיר. במוסף הוא נודע בתנועה המיוחדת שלו על הגיטרה: הווינדמיל, הוא היה מטלטל את ידו הימנית על הגיטרה כמו ווינדמיל – טחנת רוח, ובאופן כללי סגנון הבמה שלו היה פרוע הוא היה הרבה פעמים שובר גיטרות. הוא דוגמא אדירה שלא תמיד צריך המון נפח בשיר כדי להשפיע כי למרות שהגיטרה שלו לא הייתה מקבלת קטע סולו בשירים הוא היה תורם רבות לשרירים רבים של הלהקה עם הליווי שלו. רוג'ר דילטרי: הסולן והמנהיג של הלהקה, בדומה לרוברט פלאנט מלד זפלין גם הוא היה בעל שיער תלתלים זהוב דבר שתרם לדמות הרוקסטאר שסולן מנסה להציג בדרך כלל רק שהוא היה די צנום, בתחילת דרכה של הלהקה הוא היה הכי מעורב אבל ככל שהזמן עבר תאוסנד כתב עוד ועוד שירים והלחין ככה שלאט לאט שליטתו של דלטרי על הלהקה התפוגגה אבל זה לא אומר שהחשיבות שלו ירדה, הקול שלו הוא עוצמתי ומהמיוחדים שהיו ויש הרבה קטעים ששומעים בבירור את העוצמה שיש בו:
והגענו לאחרון ולהכי מוכר ובעייתי שביניהם: קית' מון. בדומה להרבה מתופפים מון היה היפראקטיבי בצורה קיצונית והדבר היחיד שעניין אותה היה המוזיקה, דבר אשר זכה לשבחים אצלו כבר מגיל צעיר. הוא החליט שבית הספר לא בשבלו אחרי שנכשל במבחן מעבר בגיל 15. מון כמו שאר חבריו ללהקה הצטיין במה שעשה ופיתח לעצמו סגנון נגינה משל עצמו ועד היום הוא נחשב לאחד המתופפים הכי משפיעים בכל הזמנים ובין היתר הוא השפיע על ג'ון בונהן המתופף של לד זפלין מי שלימים נחשב למתופף הטוב ביותר בהיסטוריה. אבל התיפוף שלו לא היה הדבר הידוע ביותר אצל מון אלא האופי שלו, אופי של מחריב. כבר בתחילת הקריירה הלהקה עשתה לעצמה שם כאחת שעושה בעיות והיו נוהגים להרוס את הציוד שלהם בהופעות אבל למון הייתה חיבה גדולה לתחביב המוזר הזה, הסיפור המוכר ביותר בנוגע לקטע הזה אצלו הוא שבמהלך הופעה בטלוויזיה הוא טען את התופים שלו בחומרי נפץ ובסוף השיר my generation הוא פוצץ את התופים. לפי השמועות אירוע זה גרם לפיט תאוסנד לבעיות שמיעה אבל זה לאף פעם לא אושר לחלוטין. חוץ מהתחביב שלו להרס האופי הבעייתי של מון גרם לו להתמכר בקלות לסמים ולאלכוהול ברמה הכי קשה מבין כל הלהקה וחברי הלהקה מספרים שלפעמים היה לוקח לו בין שבועיים לשלושה כדי להזכר איך לנגן כמו עצמו שוב. הוא נפטר בשינה בגיל 32 ממנת יתר של כלורמתיאזול, תרופה שלקח כחלק מהתהליך שלו כגמילה מאלכוהול, מהחקירה שערכה המשטרה אחרי מותו נקבע שהיה בגופו כשחלק 32 כשחלק מהכדורים שלמים, אירוני קצת המספר. ההסבר לאיך 32 כדורים הדיעו לגופו הם למברה הפלא זה לא התאבדות אלא משהו קצת יותר מצחיק: הוא לקח את התרופה, נרדם, קם שכח שלקח אותה לקח עוד אחת וככה זה חזר חלילה. עוד עובדה מעניינת על המוות שלו, הוא מת בדירה של אמן מפורסם אחר מאז, הארי נילסון, ובקטע המשעשע הוא שרק כמה שנים לפני כן מתה בדוק באותה דירה באותה מיטה קאס אליט חברה בלהקת האמהות והאבות. אחרי מון מת עוד חבר של נילסון בדירה וזה הספיק לו והוא מכר את הדירה ללא אחר מאשר פיט תאוסנד, גיטריסט המי. סגנון הנגינה האגרסיבי של מון הגדיר את הוו והיה אחד המאפיינים הכי בולטים שלה.
ועכשיו כשסיימתי לעבור על מי היו האנשים מאחורי התופעה הזאתי בואו נכננס לדרך שהם עברו, מתחילים עם האלבום הראשון שלהם my generation שכמו הרבה להקות הוא גם אחד מהחשובים שלהם ואחד הטובים שלהם. קודם כל אם יש דבר אחד שאפשר להגיד על האלבום גם לרעתו וגם לטובתו הוא שהוא מאוד התאים לתקופה שבה הוא יצא, 1965. הסאונד בו לא היה חדשני או משהו מיוחד כל כך ולהקות כמו הקינקס עשו דברים מאוד דומים אבל בכל זאת האלבום הצטיין במה שעשה ועשה רוק קלאסי בצורה הכי טובה שאפשר לעשות ושירים רבים ממנו הפכו להוית המנונים של דור המורדים שהתפתח באותה תקופה ביחד עם הלהקה. ובסהכ למרות שהוא לא היה מיוחד עד כדי כך הרגיש לי שלא היה בו חסר הרבה דברים, וגם בפשטות שלו אפשר לשים לב לסגנון המיוחד של חלק מחברי הלהקה כמו הסולו בס של ג'ון אינטסוויל בשיר הנושא או התיפוף של קית' מון והשירה של רוג'ר דלטרי בשיר הבא:
ובנוסף הם גם עשו שירי רוק רגועים יותר מצויינים כמו:
ככה שלמרות שהאלבום לא היה פאר היצירה של הלהקה הוא היה יופי של אלבום לתחילת הדרך שלהם. באלבום השתתף גם ג'ימי פייג' גיטריסט לד זפלין עוד לפני שלד זפלין נוסדה.
התחנה הבאה בקריירה שלהם היא Tommy , אופרת הרוק הראשונה אי פעם. לצורך העניין אופרת רוק, זו אופרה רק במקום המוזיקה הקלאסית שבדרכ מעבירה אופרה האופרה מועברת על ידי מוזיקת רוק. אופרות רוק מוכרות לדוגמא: the wall של פינק פלויד, זה מושג חופף בחלקו למושג לאלבום קונספט אבל זה לא זהה. טומי יצא ב 1969 וב 4 שנים שעברו מאז האלבום הראשון שהוציאו עד 69 הם המשיכו לבסס את השם שלהם כמובילי דור וגם כלהקה גדולה אבל עדיין לא היה להם באמת איזשהוא יצירה גדולה להתגאות בה לעומת להקות אחרות דאז, כמו הביטלס והביץ' בויז לצורך העניין. ואז זה קורה, המי משחררים את טומי ובכך מוציאים את אופרת הרוק הראשונה בהיסטוריה, כבר אמרתי שהם היו משפיעים כן? עכשיו לא אכנס בפרטי פרטים לטומי כי זה כבר נושא משל עצמו אבל בגדול זה מדבר על ילד בשם טומי שהיה חירש אילם ועיוור אבל מתגלה ככשרונ למדי במשחק הפינבול ובסופו של דבר הופך להיות מנהיג גדול רק כדי להבגד בסוף על ידי אנשיו שלו, כמה שנים אחרי יציאת האלבום יצא גם סברקרט על האלבום כאשר רוג'ר דלטרי משחק את טומי. האלבום הוא לא רק פורץ דרך אלא גם מעניין ומלבד המוזיקה המעולה הסיפור מרתק ומועבר בצורה מעולה והמסרים שחבויים מתחת לסיפור המורכב/פשוט הזה הם חשובים ומעניינים לא פחות.
התחנה הבאה שלנו מתחילהת בשנת 1970 כאשר המי משחררים את אלבום ההופעה live at leeds מה שהרבה מחשיבים כאחד מאלבומי ההופעות הכי טובים בכל הזמנים אם לא הכי גדול והקטע המדהים כאן הוא שזה קורה עוד לפני שהאלבום הכי גדול ומצליח של הלהקה קורה. ההופעה ידועה בעיקר בזכות הביצוע לשיר my generation אשר חברי הלהקה האריכו לרבע שעה במקום 3 דקות. עכשיו יש למי ברזומה שלהם את שלושה אלבומי אולפן כשאר שניים מהם מצליחים , אופרת רוק היסטרית ואלבום הופעה מושלם, מספיק בשביל להחשיב אותם ללהקה גדולה בכל קנה מידה אבל חסר עוד משהו, נוקקאוט, משהו שלא ישאיר מקום לספק לגבי הגדולה של הלהקה הזאתי, והדבר הזה בהחלט לא איחר לבוא. זה התחיל כאשר פיט תאוסנד הציב לעצמו מטרה בדומה לבריאן ווילסון, להתעלות על טומי ולכתוב אלבום קונספט שיהיה יותר טוב, אבל בדומה לווילסון גם תאוסנד הבין שהמטרה שהציב לעצמו גגבוהה מדי והפרויקט אשר ההיה מורכב מאוד מבחינה מוזיקלית ושילב המון רעיונות הביא יחד עם זה המון ריבים בין חברי הלהקה תוךף כדי ההקלטות והשיא של כל הבאלאגן הגיע עם התמוטטות עצבים של תאוסנד. אחרי כל הריבים והתמוטטות העצבים של תאוסנד הוחלט לזנוח את הפרויקט אבל הלהקה לא זרקה את החומרים לפח היא השתמשה בחלק מהם כדי ליצור בשנת 1971 את האלבום הבא של הלהקה ובסופו של דבר גם פאר היצירה שלה, אלבום הקונספט who's next? האלבום נהיה לאלבום המצליח ביותר של הלהקה גם מבחינה סחרית וגם מבחינת מבקרים והוא מרגיש כמו האלבום הכי מתקדם בוגר ומגובש של הלהקה. האלבום היה אחד מהאלבומים הראשונים שעשה שימוש בסינתיסייזרים ובכך השפיע על הרבה הרבה הרבה אלבומים שבאו אחריו ועשו שימוש בכלי הזה ובכללי באמצעים אלקטורניים במוזיקה. האלבום הביא את הלהיט הכי גדול של הלהקה:
השיר הוא אחד משירי הרוק המקתדם הטובים שנכתבו אי פעם והישמוש בו בסינתיסייזר בו הוא מהטובים שנעשו ברוק שלא נדבר על הכינור המצויין שמוסיף להרמוניה שנוצרת במהלך השיר
השיר הנ''ל נקרא כך על שמו של מורו הדתי של פיט תאסונד, איש דת הודי בשם מהר באבא, ועל שם המלחין המינמסליטסי טריי ריילי.
האלבום מכיל גם את אחת מבלדות הרוק הכי יפות שנכתבו אי פעם בעיני והגיטרה של תאוסנד כאן ברקע היא ההוכחה החותכת ללמה הוא אחד מהגיטסירטים הכי טובים אי פעם, אמנם הגיטרה כאן לא לוקחת חלק משמעותי בהתחלה אבל הליווי שלה בא בצורה מושלמת ומתגבר לאט לאט עם התפתחות השיר.
האלבום מציג לנו the who שלא הכרנו כל כך עד אותו אלבום, וו יותר מחושבים, מתקדמים, כבר לא אותם ילדים מורדים שרק מחפשים לעורר מהומה. האלבום דורג ב2020 במקום ה 77 ברשימת 500 האלבומים הכי גדולים אי פעם של הרולינג סטונס והוא אחד מאלבומי הרוק הכי גדולים אי פעם ואבן דרך חשובה מאוד בז'אנר.
וזהו, הקריירה של הוו חס וחלילה לא נגמרה כאן אבל זה היה הבסיס שהיה חשוב לי לדבר עליו, הבסיס שנותן קצת רקע על אחת הלהקות הכי מיוחדות שבלטו בז'אנר שנשלט ביד רמה על ידי גיטרות בעזרת תופים ובס מקווה שנהנתם והחכמתם ובהחלט מקווה שלמדתם קצת על התרומה האדירה שיש ללהקה הזאתי על כל כך הרבה מוזיקה שאנחנו שומעים כיום.
