את הארקטיק מאנקיז רובנו מכירים. מלבד ההצלחה בבריטניה עם יציאת האלבומים הראשונים, ב 2013 הם הוציאו את האלבום AM ופרצו למיינסטרים בשיא העוצמה ומאז אין אחד כמעט שלא שמע על מי שהפכה להיות להקת הרוק האלטרנטיבי הכי מצליחה של זמננו. ובכל זאת למרות הפריצה הגדולה אני סבור שיש כמות לא קטנה של אנשים ששוכחים שיש עוד ללהקה הזאתי חוץ מ AM ולכן אני הולך לעבור על כל ששת אלבומי הלהקה, לדרג כל אלבום, ולספר עליו קצת.
Whatever People Say I Am, That's What I'm Not
את תחילת דרכם עושים החברים משפילד עם האלבום הנהדר Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, וכבר עם היציאה שלו הוא שבר שיא, האלבום הוא האלבום שנמכר הכי מהר בהיסטוריה של בריטניה לאחר שמכר 360 אלך עותקים בשבוע הראשון ליציאתו. אבל מעבר לנתונים, מה האלבום הזה מייצג? הוא מייצג בניה, בניה של מי? של אלכס טרנר, כי למרות שאני אוהב כל אחד ואחד מחברי ההרכב טרנר הוא הלב של הלהקה. למה אני מתכוון בבניה של טרנר? למי שלא יודע אלכס טרנר היה ביישן, מאוד. כשהגיע ללהקה הוא הסתפק בלנגן בגיטרה אבל ללהקה הייתה בעיה, אין סולן. לבסוף נבחר טרנר הביישן לסולן מכיוון שלפי מאט הלדרס המתופף היה לו: ''a thing for words''. עכשיו למי שישמע את האלבום ולא יכיר את סיפור הרקע של טרנר לא ינחש בחלומות הכי רחוקים שלו שהוא ביישן, כי התצוגה שלו באלבום הזה היא מופתית, הוא לא דופק חשבון לאף אחד והביצועים שלו באלבום הזה הם הכי חזקים ונועזים שלו עם שירים כמו: The View from the Afternoon ו - I Bet You Look Good on the Dancefloor שהם גם במקרה שני השירים אשר פותחים את האלבום. אז מה יש לנו באלבום הזה בסך הכל: רעש, המון רעש, האלבום הזה הוא הרועש ביותר של הלהקה בעיני והוא מתכתב עם גראנג' לא מעט, כתיבת שירים פנטסטית של אלכס טרנר ומקבץ של המון שירים קליטים. האלבום הזה לפי דעתי הוא האלבום הרביעי הכי טוב של הלהקה והוא אלבום מצויין לתחילת דרך. ההילייסט שלי ממנו: Fake Tales of San Francisco, A Certain Romance
Favourite Worst Nightmare
ממשיכים אל האלבום הבא עם שם לא פחות מסובך: Favourite Worst Nightmare, האלבום הוא לטעמי האלבום החמישי בטיבו של הלהקה אבל זה ממש לא אומר שהוא רע. בנגיוד להרבה אלבומים שניים של להקה שבאים להמשיך את הקו האמונתי שהלהקה התחילה איתו כאן זה לא אותו מקרה, האלבום משלב הרבה יותר שירים מלודיים והדיסטורשן כבר לא היה דבר שאפיין אותה. הבעיה העיקרית של האלבום הזה בעיני הוא שהוא לא מציג חזית אחידה, הוא לא מרגיש כמו אלבום, הוא רצף של שירים מעולים אבל לא קשורים אחד לשני ולכן כאלבום הוא נופל, בזמן שהאלבומים הטובים של הארקטיק מאנקיז מציגים קונספט מיוחד ושונה כאן האווירה היא לא ברורה. ובכל זאת האלבום הזה הוא נהדר וכיפי לשמיעה והכי נגיש של הלהקה לטעמי אחרי AM. בנוסף הוא מציג כמה שירים מאוד חשובים בהיסטוריה של הלהקה: 505, אחד השירים הכי סוחפים ומרגשים שנכתבו לטעמי אי פעם גם מבחינת המוזיקה שנכתבה וגם מבחינת המילים, שיר מושלם מכל בחינה. ו Fluorescent Adolescent שהוא אחד מהלהיטים הכי גדולים של הלהקה ותרם רבות לביסוס שלה
ההייליסיטס שלי מהאלבום חוץ מזה:Balaclava, Old Yellow Bricks
Humbug
האלבום השלישי של הארקטיק מאנקיז, Humbug הוא יצירת המופת הראשונה שלהם. האלבום שיצא ב 2009 והוקלט בחלקו במדבר מראה לעולם שהלהקה הם יותר מסתם עוד להקה שיודעת לנגן מהר דבר שהיה חשוב להבהיר אחרי שהרבה מהשירים המצליחים שלה הלכו באותו קו ( (teddy picker, brainstorm באלבום הזה הלהקה עובדת עם ג'וש הומי סולן להקת קווינס אוף דה סטון אייג' אשר עשה עבודה נהדרת באלבום ותרם משמעותית לסאונד המיוחד שלו. בניגוד לאלבומים הקודמים של הלהקה שהתאפיינו בפאנק וגראנג' כאן הציגה הלהקה משהו אחר האלבום הוא שילוב של המקורות של הלהקה עם רוק פסיכדלי והסאונד שיצא כאן הוא סאונד שלא ניתן להגדיר, סאונד שמיוחד רק לאלבום הזה. לאורך כל האלבום אנחנו מלווים בתחושה אפלה ומסתורית ולמרות שחלק מהשירים שם עובדים פחות טוב כסטנד אלונס האלבום כאלבום הוא פיסת אמנות ברמה הגבוהה ביותר שיש למוזיקה להציע, לא האלבום שהכי קל להכלה שלהם אבל אחרי שהכלת התשואה שלך ממנו היא עצומה ואני היום יכול להגיד שבהתחלה לא התחברתי אליו אבל כיום הוא האלבום השני הכי אהוב עליי שלהם. ההיילייסט שלי מהאלבום: Cornerstone, Crying Lightning, ו Fire and the Thud
Suck It and See
אחרי האמבאג הנהדר הלהקה לקחה הפסקה לשנתיים וחזרה ב 2011 עם Suck it and See האלבום הפחות אהוב עליי של הלהקה. זה לא אלבום רע, חשוב לי להבהיר את זה, ואני די מעריך את מה שהלהקה ניסתה לעשות בו פשוט בלי הצלחה לטעמי. הלהקה התנסתה גם הפעם עם סאונדים שפחות מוכרים לה ומרגיש לי כאילו הם לא ממש פגעו במטרה שלהם חוץ מב Don't Sit Down Cause I've Moved Your Chair הנהדר שבעיני הוא מהשירים הטובים של הלהקה. בסך הכל מרגיש לי שהאלבום הוא אלבום עם פוטנציאל מפוספס, המון שירים שנהרסו באמצע ולא ידעו איך לסיים אותם, שזה חבל כי מעצבן אותי שעם כמה שאני אוהב את הלהקה אני לא מוסגל לשמוע את האלבום. יחד עם זאת הדעה שלי היא בסופו של יום רק הדעה שלי והמבקרים חא סמכימים איתי והאלבום קיבל סך הכל ביקורות חיוביות. ההיילייסט שלי מהאלבום: Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair, Piledriver Waltz ( שהוא חלק מהאלבום סולו של אלכס טרנר Submarine אבל לצורך האלבום הוא הוקלט מחדש עם ההרכב )
AM
בהפרש של שנתיים שוב פעם משחררת הלהקה את האלבום הבא, וביחד עם הסינגלים שכבר עשו רעש, בוטעת בדלת של המיינסטרים. אז עם האלבום הזה הלהקה עושה חתיכת מהומה ובצדק, זה אחד הלאבומים הראשונים שיצא לי לשמוע שהיו מושלמים, האלבום הזה הוא 12 שירים שהם 41 דקות של שלמות. אלבום שהנפיק מספר לא קטן של להיטים וכמות ההסטרמות שלו הזויה במיוחד אם נתחשב בעובדה שזו להקת רוק ב 2013. בראיון סיפר אלכס טרנר שהאלבום מושפע ממגוון אמנים ביניהם בלאק סבאת' וולוט אנדרגאונד אולי תופתעו אבל גם אאוטקאסט ואפילו ציין שאת הרעיון לשם האלבום AM – Arctic Monkeys הוא קיבל מהאלבום VU של ה The Velvet Underground אם לא הצלחתם לנחש. כל האמנים אשר האלבום הזה מושפע מהם נשמעים כאן היטב מה שגורם ללהקה לקחת השפעה ממגוון רחב של ז'אנרים: רוק פסיכדלי, רוק כבד, היפ הופ, בלוז האבי מטאל , סול אר אנ בי ודזרט רוק. האלבום מציג להיטים ברמה הכי גבוהה שיש עם שירים כמו Do I Wanna Know , R U Mine ו Why'd You Only Call Me When You're High? ומהצד השני שירים יותר מלודים ורגועים ברמה אפילו יותר גבוהה עם שירים כמו No.1 Party Anthem ו I Wanna Be Yours. ביחד עם ההופעה של הלהקה באוליפמידאה בלונדון ב 2012 האלבום הזה ממשיך להראות כמה הלהקה הזאתי עצומה וכמה כישרון יש להם. אבל כל הטוב שיש באלבום ויש הרבה מספיק לאלבום רק בשביל להגיע למקום השלישי מבחינתי. ההייליסט של האלבום מבחינתי: Mad Sounds, Knee Socks
דרך אגב ממליץ מאוד לראות את ההופעה באולימפיאדה למי שלא ראה:
Tranquility Base Hotel & Casino
אז ב 2013 נמצאת הארקטיק מאנקיז בשיא הקריירה שלה והשאלה המתבקשת היא, מה עכשיו? מה הההרכב המעולה משפילד יביא לנו ב 2014? התשובה, כלום. אוקיי עכשיו השנה היא 2015 מה עם הארקטיק מאנקיז? שקט. 2016? אלכס טרנר מוציא יחד עם המוזיקאי המחונן וחברו הקרוב מיילס טרנר אלבום תחת ההרכב שלהם ,The last shadow puppets אמנם זה אלכס טרנר אבל עדיין מאכזב בהתחשב לזה שמצפים למשהו מכל החברים. 2017 ? ארבע שנים אחרי האלבום שהביא את הלהקה לשיא ועדיין לא שמענו ממנה כלום, אם יש דבר אחד שבטוח זה של 2018 אין למה לצפות. עכשיו לפני שנגיע ל 2018 חשוב לציין שבראיונות התגלה שאלכס טרנר חווה משבר כתיבה אחרי AM ואחרי שכתב את האלבום של הלאסט שאדו פאפטס הוא איבד את העניין בלכתוב שירי אהבה, נושא די גדול במוזיקה. ודווקא כשזה היה נראה שכבר לא יהיה לו על מה לכתוב טרנר קיבל השראה ממשבר הכתיבה שלו, זכרונות מהילדות וז'אנר המדע הבדיוני. וככה החל אלכס טרנר לעבוד על הפסנתר שקיבל ליום הולדתו ה 30 ממנהל הארקטיק מאנקיז על אלבום סולו. ג'יימי קוק גיטריסט הלהקה שמע את החומרים עליהם עבד טרנר ועף לו המוח, השניים דנו ברעיון של אלבום סולו אך בסוף הכריעו נגד וכך החלה הלהקה לעבוד על הרעיונות של טרנר והתואצה הסופית היא משהו שאף אחד ממעריצי הלהקה לא יכל לדמיין. לא לא מדובר באלבום גראנג', או פאנק, או רוק פסיכדלי, מדובר באלבום גלאם רוק/ ספייס פופ עם השפעות חזקות של ג'אז ודיוויד בואי וזה אחד משינויי הכיוון המפתיעים אבל המעולים ביותר בעולם המויזקה מבחינתי. האלבום מסמל התבגרות של הלהקה, הם כבר לא אותם נערים מפעם שסגנון הנגינה שלהם התאפיין עם גילם, מהיר ופרוע, הם יותר מבוגרים ושקולים עכשיו וכך גם המוזיקה שלהם, כבר לא דיסטורשן חזק אלא צלילים יותר עמוקים ורגועים. האלבום הזה יקח אתכם למסע והקול המהפנט של טרנר יסחוף אתכם לאורך כל הדרך. דרוש הרבה אומץ בשביל לעשות את זה, דווקא בשיא ההצלחה אחרי שגילית מה המתכון המנצח לשנות כיוון ב 180 מעלות ולנסות משהו חדש שהקהל שלך בכלל לא רגיל אליו. אבל זה עבד להם, האלבום הצליח והאומץ ביחד עם הכתיבה הנהדרת של טרנר הג'אז והקול של טרנר שלוקח פיקוד על האלבום ומשתלט על שאר הכלים בדומיננטיות עזה זה מה שהופך אותו לאלבום האהוב עליי שלהם. ההיילייסט שלי מהאלבום: Four out of five, Tranquillity Base Hotel & Casino
עכשיו כבר 2021 ואין לדעת מה יהיה הצעד הבא של הלהקה אם בכלל אבל יהיה מה שיהיה אחרי האלבום האחרון, אני סומך עליהם.
תודה שקראתם עד כאן ומקווה שנהנתם לקרוא, מוזמנים לשתף מה האלבום האוהב עליכם שלהם
