הפואמה האחרונה יושב בעצב בפינה מקלט מלא בזוהמה שוחה בחרא מרגיש רע
מרגיש רגשות אשמה חיי בתפנית כה איומה
זורק תסיגריה אל הפח טוען את האקדח מכניס לביצה כמו פרחח הולך אל אזור נידח
כל פינה אתיופי רוסי וערבי,
עולה על הגג חושב לרגע עם עצמי, יורה באתיופי הוא מת שם בשניה
יורה ברוסי מילותיו האחרונות "יה ציבה לובלה"
בא לערבי בבטחון כבר מדמיין אותו גמור לוחץ ואין כדור רודף אותי עשיתי ריצה וכולי שבור
אז היה קשה לרוץ וכולי מתאמץ מוצא מקל של עץ עוצר אותו דוקר
על הרצפה הוא גוסס כולי בוכה מכוון לראש שם לזה קץ
ואז סוף סוף החלטתי שבא לי לחיות התחלתי עם כמה אחיות פתאום מגיעות הניידות
מסתובב במקום כולי חרדות מסתכלים מהפינות
מסתובב מקבל לליבי כמה יריות
בפעם הראשונה שרציתי לחיותי מתתי מוות כה גרוע בראשי מריץ את כל החוייות
נזכר באונס בגיל 3 שדפקתי בבנזונה מוט
ולפתע
(ביט סוייץ)
נזכרתי בנטע אהבת חיי מגיל 9 מוציא תכדור מבין שבחרתי בחיי הפשע
אז קמתי מהר לקחתי כדור ופגעתי בשוטר המפגר...
אחד בא מאחורה רצתי לשכונת דורה נזכר באגדה של קורה טכניקת אוייר מעיף תבנזונה לתוך שלולית של ג'ורה
מגיע לנטע רואה אותה מזדיינת עם סווטה
לפתע קיבלתי התקף לב, כמה מבואס שהחלטתי בה להתאהב...
שומע ברקע "לא יכול להיות זה לא אמיתי"
לוקח חתיכת עץ דוקר ושוקע אל מותיי....
