- נערך
הם קראו לזה "היפ־הופ מינימליסטי לאוהבים". שלישייה אלמונית מבריסטול ששילבה אלקטרוניקה והיפ-הופ לסאונד, שלטענתם, היה שפה מוזיקלי חדשה. והם צדקו, אם כי העולם לא קיבל, מסיבות מובנות, את השם שהם רצו לתת לסגנון הזה. היפ־הופ מינימליסטי לאוהבים? פחות. העולם העדיף את השם "טריפ־הופ".
Blue Lines (שיצא ב-1991), לא נשמע כמו שום דבר לפניו. הוא היה תוצר של התרבות המוזיקלית בבריסטול. ממסיבות אנדרגראונד שטופות אקסטזי, אורח חיים בוהמי ואוכלוסיה מגוונת מבחינה אתנית. ה-DJs במסיבות הללו שילבו מספר סגנונות יחדיו: כמו אסיד ג'אז, דאב (סגנון רגאיי), נאו-פסיכדליה, טכנו וכמובן - ראפ.
(קאבר לשיר של וויליאם דוואואן)
החבר'ה של מאסיב אטאק לא תכננו להגיע רחוק. "היינו עצלנים," אמר דדי ג'י (מייסד הלהקה), ואלמלא הדחיפה העיקשת של ננה צ'רי (זמרת הרקע) הם כנראה לעולם לא היו נכנסים לאולפן.
הזרימה הלא מתכוננת הזו אפיינה את מאסיב אטאק והאלבום בכלל. האלבום הזה זורם בצורה מעולה: בזכות נגינת בס ג'מייקנית, והשירה המהפנטת של שרה נלסון (הווקאליסטית העיקרית באלבום). אף על פי שכל הסגנונות הללו — היפ-הופ, דאב-רגאיי ומוזיקה אלקטרונית — נוטים להיות "שמחים" לבדם, השילוב שלהם ב-Blue Lines ללא ספק מלנכולי. האלבום הזה סוחף את הדמיון לאותן מסיבות אנדרגראונד בבריסטול.
ההצלחה של Blue Lines הייתה מיידית. העיתונות הבריטית אמרה שהוא חוצה כל גבול, ובשנים שלאחר מכן, הסצנה בבריסטול הביאה לעלייתן של להקות טריפ-הופ נוספות כמו פורטיסהד (שהוציאו את Dummy ב-1994). מהר מאוד, ז'אנר האנדרגראונד המלנכולי הפך לסאונד החם ביותר בבריטניה.
30 שנה לאחר מכן, אפשר לומר בביטחון שהוא עומד במבחן הזמן.
