דם המכבים האדום
זילבר שאל לגביך. הוא נזכר בימים שהיינו הולכים עם קוצים וסוני אריקסון תלוי כמו שרשרת ומרגישים כאילו אנחנו הכי גברים ברוטשילד. לא רציתי לספר לו. רק רציתי להספיק למכולת. רציתי להמשיך הלאה. "חייבים לשבת לבירה מתישהו," הוא אומר וכן, מתישהו, ונדבר, ואני כבר יודע מה תגיד ואתה יודע שאתעלם. אתה יכול לקפוץ לי.
ד"ר ווסט חושב שאני צריך למחוק את המספר שלך. "המוות הוא חלק מהחיים," הוא אומר, אבל אתה יודע שאני לא קונה את הבולשיט הזה. ומצד שני, כמה משנה הקול שלי במו"מ עם אלוהים? אני מתגעגע אליך, יוני, ואני לא אמור להגיד את זה היום. עבר יותר מדי זמן. אני עדיין מקסס. מדליק. נדלק. עדיין ילד שחולם לראות את השם שלך על המסך; אתה שואל מה תהיה כשתהיה גדול ואני עונה שאתה יכול להיות כל מה שרק תרצה. אימא עדיין חושבת שהיית גדל להיות נהג מרוצים. זוכר איך היית מעמיד את כל סט המכוניות בשורה אחת ארוכה? ואת המחנה שהיינו בונים מחדש בכל קיץ? ואת הסיפורים המפגרים שהיינו ממציאים? זה יהיה נחמד אם נעשה את זה שוב מתישהו.
אימא תמיד אמרה שהייתה לך סוג של "פריחה מאוחרת". אתה לא חושב שזה קצת לא פייר? במשך 20 שנה היא טיפחה אותך כאילו היית סוג של פרח ובסוף כל מה שהיא מקבלת זה את דם המכבים האדום. כוס אימא שלך. חצי מהשכבה שלנו כבר נשואים, אתה יודע, ומה איתך? ומה איתי? מה אני צריך להגיד לה? מה אני צריך להגיד לזילבר? שנפלת? ככה? כמו עוד דף שהתנופף ברוח?
ניסיתי להיזכר בדברים שאהבתי בך לכבוד האזכרה. ד"ר ווסט אומר שמחקרים מראים שהפחד הגדול ביותר של בני אדם הוא דיבור בפני קהל. המוות, תאמין או לא, נמצא במקום השני. אולי זה מסביר למה העדפתי להיות בארון הקבורה שם איתך מאשר לומר את ההספד. אני חושב שאתה יודע כמה אפור כאן בלעדיך, אבל לא בטוח שאתה יודע למה. הרי מעולם לא אמרתי לך. זה מצחיק, אבל אפילו היום יש בי חלק שמאמין שעוד ניפגש מתישהו ותהיה לי ההזדמנות לעשות זאת. אבל נראה שגם האמונה שלי כבר לא שווה הרבה. נראה שבחברה שלנו, שבה אחד הסימנים לבגרות הוא אפתיה עם מבט קר וחשיבה אסטרטגית לצמצום נזקים, יש צורך עצום באינפנטיליות שלך, בהעדפת האינטואיציה על פני ההיגיון, בלפעול קודם ולחשוב אחר כך. באומץ להותיר את השריון מאחור למי שזקוק לו ולצעוד ערום לעבר הלא נודע. חלק בי מאמין שידעת את האמת לאורך כל הדרך: בסופו של דבר, ידעת שזו הייתה הדרך היחידה לפרוח.
בהשראת זה
