מק דמרקו
הוא בטלן, מלוכלך, מרושל ולא בהכרח מקצועי. למרות זאת – ואולי דווקא בגלל זה – מק דמרקו הפך לילד הכי אהוב באינדי רוק העכשווי. התכונות האלה מאפיינות אותו על הבמה ומחוצה לה: ההופעות שלו ידועות בכך שהן מלאות בהומור, בקלילות, במידה לא מבוטלת של אינפנטיליות וברגש. במידה מסויימת, מק דמרקו הגרסא האנושית לגולדן רטריבר.
אבל מה בדיוק הסיפור שלו - ואיך הוא הצליח לכבוש את עולם המוזיקה עם כובע מצחייה, נעלים מרופטות וגיטרה?
מק דמרקו נולד בתור ורנור ווינפילד מקבריאר סמית' הרביעי, אך מכיוון שהשם הזה לא מתגלגל טוב על הלשון, אמו שינתה אותו אותו למק דמרקו. בשנת 2009 הוא הוציא את אלבומו הראשון שלו, Heat Wave, ביחד עם הלהקה Makeout Videotape. הוא חלם לעשות שם לעצמו כאמן סולו, אך התקשה להרוויח כסף כמוזיקאי - עד כדי כך שהוא השתתף בניסיים רפואיים כדי לגמור את החודש. "זה לא שכרתו לי איברים או משהו כזה, האמת שפשוט הייתי עצלן מדי בשביל ללכת לעבוד".
הלייבל Captured Tracks התחימה אותו בשנת 2012, ובאותה שנה הוא הוציא את ה-LP הראשון שלו - Rock and Roll Night Club, מאופיין במוזיקת lo-fi רוק ניסיונית בעיקר. הלייבל התרשם ממנו ואפשרו לדמרקו להוציא את אלבום ההמשך שלו: 2, שהפך להצלחה בן-לילה והכתיר את הילדון בן ה-22 כאחד הכוכבים העולים של מוזיקת האינדי.
שנתיים לאחר מכן, ב-2014, שחרר דמרקו את Salad Days. האופי הנינוח של האלבום היה להיט בקרב מעריציו של דמרקו ומבקרי מוזיקה ברחבי העולם. שם האלבום לקוח, תחזיקו חזק, ממחזה של שייקספיר – לא פחות. במשמעותו המקורית, Salad Days מתייחס לתקופה בחיי אדם צעיר שבה הוא בשיאו, זמן שבו עודנו ניחן בתמימות, באידיאליזם, בחיוניות ובשמחת חיים – מעין ימי הזוהר של החיים. לא מפתיע שהבחירה השייקספירית התחילה בכלל מבדיחה שחבר של דמרקו סיפר לו פעם, ומובן שהוא בחר להשתמש בביטוי באופן קצת שונה מהמקובל: "בדרך כלל משתמשים בו כדי להביע נוסטלגיה, משהו כמו, 'הו! אלו היו הימים', אבל אצלי זה לא נאמר באופן רטרוספקטיבי, אלא בקטע של 'היי, אני עדיין שם, התקופה הזאת עוברת עליי עכשיו'".
אביו של דמרקו היה אלכוהוליסט ומכור לסמים, והשניים ניהלו מערכת יחסים מרוחקת (ודי קרירה) אחד עם השני. "אני מניח שאני צריך להתנהג כמו בן לבחור הזה," אומר דמרקו. "אבל באותו הזמן, הוא פשוט איזה בחור אקראי."
This Old Man, אלבומו השלישי של דמרקו (2017), הוא הפעם הראשונה שהוא מזכיר את אביו. (Uh-oh, looks like I’m seeing more of my old man in me), וסגנון המוזיקה שבו קודר יותר מהסגנון האופייני לדמרקו. ניתן להבין למה. האלבום נוצר בהשראת מפגש של השניים בנסיבות מחמירות: אבחנת סרטן.
העובדה שדמרקו שינה את סגנון חייו לקראת שנות ה-20 המאוחרות אינו צירוף מקרים. המפגש עם אביו ומותו של מק מילר היוו את נקודת המפנה בחייו. הוא עדין חוגג, אבל הודה שהפסיק לשתות בבית, כמעט ולא מבקר בברים, ואפילו מנסה להיגמל מעישון. "אפילו התחלתי ללכת לרופא השיניים," הוא אומר.
חזרתי לשמוע את מק דמרקו לאחרונה וחשבתי שמגיע לו אשכול הערכה כאן. אם אהבתם את הסיקור הזה תגידו ואולי נעשה כאלה על עוד אומנים.