אלבום הבכורה של הסטון רוזס מייצג את שיאה של אחת התקופות המורכבות, הפסיכדליות והצבעוניות ביותר בהיסטוריה הבריטית - ועל הדרך משנה את פני המוזיקה הבריטית לעד. סיקור על The Stone Roses
שנות ה-80 באנגליה לא מהתקופות הטובות ביותר של המדינה. המשבר הכלכלי, ההגירה ההמונית, ותחושת הייאוש הובילה את הצעירים הבריטים לצאת נגד הממסד. תת-תרבויות כמו סקינהד ופאנק הפכו להיות יותר ויותר פופולארית, מסיבות 'רייב' מתודלקות באסיד החלו לצוץ ביערות ומחסנים נטושים, והמוזיקה הבריטית החלה לקבל טוויסט אלטרנטיבי מרענן.
הסטון רוזס הוקמה ב-1983 בעיר הפועלים של מנצ'סטר. כבר בראשית דרכם, הם היו אאוטסיידרים: חברות תקליטים נמנעו מלהחתים אותם ותחנות רדיו נמנעו מלנגן אותם. אלבום הבכורה שלהם, שהוכתר ע"י NME בדיעבד כאלבום הבריטי הטוב בכל הזמנים, קיבל מאותו המגזין 7/10 ביציאתו לאור.
אפשר להבין למה. אלבום הבכורה של הלהקה, The Stone Roses, יצר סאונד חדש לגמרי: פופ-רוק פסיכדלי עם האסיד-האוס האופייני לבריטניה של שנות ה-80 - תקופה שנקראה לימים כ"קיץ האהבה השני" (המשך לקיץ האהבה של ההיפים ב-'67). על ההופעות של הלהקה נאמר שאתה יודע איך הן מתחילות - אך לא יודע איך הן מסתיימות. בדרך כלל, אגב, הן היו מסתיימות ב-I Am the Resurrection שהפך למסיבת אסיד אחת גדולה. לאורך כל האלבום, הסולן איאן בראון משלב ריפים של גיטרה עם כעס על המלוכה, נגיעות קטנות של שחצנות, וזריקת זין אופיינית לנוער הבריטי.
השילוב הזה הופך את The Stone Roses לצילום פולרואיד יפיפה של אחת התקופות המורכבות אך הצבעוניות ביותר בהיסטוריה הבריטית. תקופה של שחרור מיני, תודעתי, ממסדי, חתרני, צעיר, יומרני וחצוף. תקופה בה צעירים חיפשו מפלט במוזיקה שמחה ומשחררת שמצד אחד הזכירה להם מאיפה הם באו ומהצד השני הציעה להם אסקפיזם בלתי מתפשר.
אחד הדברים שהופכים יצירה לעל זמנית, ולא משנה אם מדובר בסרט, ספר, מחזה או שיר, זה האופן בו היא מצליחה "לשמר" ולהנציח את רוח התקופה בה נוצרה, וזה בדיוק מה שהופך את The Stone Roses לאלבום כל כך חשוב. תוסיפו לכך את העובדה שהוא השפיע על דורות של אמנים והביא את האלטרנטיבי למיינסטרים ותקבלו את אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בכל הזמנים.
להאזנה בספוטיפיי
להאזנה באפל מיוזיק
