27 דקות ו27 שניות זה הזמן שלקח לפאנק הבריטי לחזור לתחייה. 27 דקות ו27 זה הזמן שלקח לאלבום מעפן אחד להמם את כל המטאל ולהפוך את העולם על כנו.
ותכלס? 27 דקות ו27 שניות זו כמות הזמן שלקח ללהקה מסכנה לשכנע את העולם ששווה לקרוא לז'אנר שלם על שם להקה.
מה זה די ביט בעצם? רק תופה תופה מסונקפ שמלווה בבריטים עצבניים? הרגאטון של הפאנק? מוטוריק לאנשים שמסניפים דבק מגע במקום לקחת פטריות? כעיקרון כן, אבל במציאות זה יותר טוב. השירים אמנם חזרתיים בקטע מטורף, עם כמות ריפים מינימלית שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב. התופים מדבטטים להם, הגיטרות מזבזבזות להן, הבס מדדה לו בין השורות, הסולן צורח, והעולם שמח. הפורמט של כל שיר הוא אותו הדבר- פתיח, כמה שורות שחוזרות על עצמן בווקאלס, אותו מספר ריפים כמעט בכל שיר – אבל זה עושה את זה. אין ת'ראש בלי זה, אין פאנק בלי זה ובטח ובטח שאין קראסט ואין גריינד ואין בלאק ודת' ומיליון דברים אחרים בלי זה. (אגב המונח די ביט בא מd(ischarge) beat, הם הפכו את התופה תופה הזה לפופולרי)
אני אוהב את הביטוי הזה, אבל זה באמת אלבום שבא והולם לך בראש כמו פטיש. פטיש 5 קילו. הוא 5 קילו אבל הוא בא ודופק אותך מערות לשינה בכל משך האלבום, עד שאתה מתעורר בסופו ולא מבין מה שמעת. כל שיר מפוצץ בכמות מסנוורת של אנרגיה – בין אם פוליטית, מוזיקלית, חברתית, מה שבא לכם.
לא היו אז הרבה אלבומים שגישרו בין הז'אנרים. יש פה ריפים של מוטורהד וונום במעטפת של אקספלויטד וקראס. מה שמאחד את כולם זו הגישה הפשטנית והלא מתפשרת, וזה בדיוק מה שקורה פה. השירים עצמם קצרים לרוב כי המטרה שלהם היא לא למרוח ולא להשוויץ ביכולות הנגינה – אלא להביע נקודה, להעלות מודעות ולהמשיך הלאה. והם ממשיכים הלאה. האלבום חזרתי ברמות אבל מתמשך ולא עוצר, כמו רכבת משא שאיבדה ברקסים. רק שבסוף היא עוצרת בסקוואט של פאנקיסטים באנגליה של 1982 שרודפים אחריה עם שקיות מלאות במדללי צבע.
ובדיוק ככה זה נשמע. זה דפוק וזורם, כיף אינסופי, פוליטי ולא מתפשר אבל הכי כיף וקליל שיש.
בקיצור, האלבום הזה חקוק באבני הדרכים של התפתחות המוזיקה הכבדה, וכל מי שיש לו כבוד שומע את זה או שמע את זה. או מושפע מזה. ואם הוא מכחיש, שיכחיש. הוא חייב לאלבום הזה את החיים.