אחרי שיה יצא, ואחרי שהבנו שהוא עבד על האלבום רק שבועיים, אמרנו שהאלבום הבא יהיה אלבום ההמשך האמיתי של קנייה לטלופ. ואז גיק יצא, וגם עליו עבדו בערך שבועיים, וגם הוא היה מלא בפילרים, אז אמרנו שהאלבום הבא הבא באמת יהיה אלבום ההמשך האמיתי. ועכשיו דונדה יצא, וזה לא אלבום המשך, לא מרגיש כמו אלבום של קנייה והאמת גם מרגיש כאילו הוא נעשה בשבועיים.
אף פעם לא היה לי קשה לקבל את זה שקנייה השווה את עצמו למוזיקאים הכי גדולים בהיסטוריה, כי קשה לא לקבל את זה עבור אמן שהצליח לחדש את עצמו בכל אלבום שהוציא. מפיוז'ן סול וג'אז, לפופ אוטוטיוני, לאינדסטריאל; אני מאמין שכל אחד פה שישמע קטע אקראי באורך 3 שניות מאחד האלבומים יוכל למקם אותו. ולא כי אנשים פה מכירים כל שיר, אלא כי אמנים גדולים יוצרים סאונד מזוהה וחד משמעי. וליצור את זה 7 פעמים ברצף זה..קשה. רוב המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה באמת לא עשו את זה, לכן ההשוואה נראית לי הוגנת
ברמה האישית, אני חושב שקנייה היה בין המוזיקאים הראשונים ששמעתי, וגם היום כשאני סטודנט עסוק אני חוזר בעיקר אליו, לנואלדג' ולבנדקאמפ טראש שאהבתי בתיכון. מעבר למוזיקה, מבחינתי מה שעומד מאחורי זה מהווה סימבוליזם לחדשנות ואומנות בלתי מתפשרת, בז'אנר שנטה לשבלוניות ב-2003 כמו שהוא נוטה היום. ובגלל ה-bias הזה שיש לי, אני חושב שניסיתי לשכנע את עצמי שיה היה מעולה, ושגיק היה מעולה, והאמנתי שדונדה יהיה מעולה והדיסקוגרפיה לא תוכתם. אבל קשה כבר להאמין בזה. הפעם האחרונה שקנייה הוציא אלבום עם סאונד יחודי או אמירה הייתה ב-2016.
אני לא מבין את יה; השירים שאמורים לייצג את המניה הם פשוט..באנגרים גנריים ברוח התקופה; השירים שאמורים לייצג את הדיפרסיה כוללים דיס ללייטסקין לא רלוונטי שלא אזכיר את שמו, כל מיני פזמונים דביקים של שיבוטים של טיי דולה סיין, וליריקה שגורמת לי להאמין שהפעם באמת קנייה כתב הכל לבד (חוץ מ-violent crimes, שגם במקרה כתוב הכי טוב באלבום). מבדטפ נגע במניה, 808ס נגע בדיפרסיה, שניהם עשו את זה הרבה יותר טוב, ואמנם אני לא חושב שהיה ראוי למחזר אותם, אבל זה הצצה קטנה למה שיכל להיות, וקונטרסט חד למה שקיבלנו בפועל.
כשגיק יצא חשבתי שהבנתי את הסגנון. פיוז'ן של גוספל, שזה סגנון יחסית איטי ומסורתי, עם גישה וכלים מודרניים; כמו ה-808ס המטורפים ב-selah, או הסמפול החוזר ב-follow god, וזה באמת משהו שרק קנייה יכול לעשות. אבל אז on god מגיע וזה..סתם באנגר מוזר לצלילי מוזיקת מיינקראפט. ואז ב-everything we need קיבלנו שיר שנשמע כאילו יצא ישירות מיה, עם הרפריין הכי מעצבן ששמעתי אי פעם. נשמע כאילו הקליטו אותי כשאני אוכל תפוח אדמה חם. ואז god is מגיע והוא פאקינג מדהים, וגם כתוב ומוגש בצורה פנומנלית, בדיוק באותו פיוז'ן שהזכרתי. אוברול, יש פה שירים מצויינים, ויש פה שירים פחות טובים.
ולפני שבוע דונדה יצא. פה אני כבר לא יכול להגיד לעצמי שזה אלבום טוב. אני לא יכול להגיד שזה אלבום. זה נשמע כמו פלייליסט של כל מה שקנייה עבד עליו בחצי שנה האחרונה. מישהו הבין מה הסאונד של האלבום הזה? יש פה באנגרי טראפ מטמטמים כמו off the grid ו-junya; ואז יש פה שירים שנשמעו כאילו הם לקוחים מגיק, כמו 24 ו-jesus lord; ואז יש את moon ו-heaven and hell שנשמעים כאילו הם לקוחים מיה...יש פה פאקינג שיר שלם שמכיל רק וורס אחד של ראפר שהוציא 2 שירים ממוצעים ומת.
בכנות, הייתי בסדר עם עצם זה שכבר אין סאונד מלוכד ואחיד לאלבומים של קנייה, אני פשוט לא בסדר עם זה שכל שיר נשמע כאילו יצרו אותו עם אחת מתוך שלוש תבניות שנמצאות בשימוש חוזר מאז טלופ. האלבום היחיד שאני מכיר שנעשה בשבועיים ויצא איכותי הוא the unseen, ובשלב הזה אני לא ממש יודע למה אנחנו אמורים לצפות. שירים לקיץ? גוספל? סתם דמואים שקנייה אהב ורצה לשחרר? זה מעצבן במיוחד כי לרוב השירים פה יש פוטנציאל מטורף, ואני לא יכול שלא לחשוב על איך זה היה נראה אם קנייה היה נועל את עצמו בהונולולו ובאמת משייף את החלקים היפים, כמו במבדטפ, שמרגיש כאילו הוא ארוז ישירות מהמפעל של G.O.O.D. להוציא אלבום רק כדי לשפר אותו אחרי היציאה..אי אפשר להגיד שקנייה באמת בטוח באלבומים האלה.
אני לא באמת יודע, פשוט קצת נמאס לי להעמיד פנים, קנייה אתה גורם לי לבכות עם הלב ):
