Mando
זה דימוי דוחה מבחינה מוסרית, רקוב תרבותית וחברתית, זחוח ושחצני. תצלום שמייצג את כל מה שמקולקל במין האנושי. פערי המעמדות, העושר הבלתי נתפס, האטימות של חוגי הסילון, טעם רע במסווה של אנינות וסנוביזם. הנה ביונסה וג׳יי־זי. היא עומדת, ידיה מרפרפות על חמוקיה שאחוזים בשמלה שחורה צמודה, שיערה אסוף בגוּלגוּל, תכשיט על צווארה. הוא יושב על כורסת עץ, לבוש בטוקסידו עם פפיון, רסטות לראשו. מאחוריהם, ציור יפהפה של בסקיאט בצבעי שחור וטורקיז. הכל מתוקתק טיפ טופ. אין זווית מקרית. אז מה רע? מה כבר יכולה להיות הבעיה?
במבט ראשון, יש כאן מסר לא מורכב מדי. לכאורה, מדובר בשיא הסטייל. התגלמות מושלמת של יופי ואסתטיקה. שני כוכבי פופ מוערכים, בני זוג, השפיץ של השפיץ של האיכות המוזיקלית. ביונסה היא אייקון פמיניסטי עם שירים פצצה, ג׳יי־זי הוא מיליארדר ההיפ הופ הראשון. אדם שעשה את כל הונו בעשר אצבעותיו. ביחד הם נתפסים כאימפריית יזמוּת עסקית ופאוור קאפל שיש לו גם עוצמה פוליטית לא מבוטלת. בתקופת כהונתו של אובמה השניים נחשבו לחבריהם הטובים של הנשיא ומישל אשתו. ג׳יי־זי השתתף בקמפיין בכהונה הראשונה, ביונסה שרה את ההימנון בטקס של ההכתרה השנייה. האובמה׳ז תועדו לא פעם בהופעות של צמד המוכשרים, וג׳יי־זי השוויץ שהוא מסתמס כמעט מדי יום עם ברק. בטח גם פתחו קבוצה משותפת בווטסאפ. אני מהמר שהשם שלה הוא ״שחורים ומגניבים עפים על החיים יוֹ״.
נהייתה ביניהם זהות ערכית. ברק ומישל, ג׳יי־זי וביונסה, שני זוגות שמגלמים את המוביליוּת האפרו-אמריקאית והליברליזם הדמוקרטי כפי שהתהוו במאה העשרים ואחת. הנשים והאנשים הנכונות והנכונים, עם הדעות הנכונות, כמובן. תמיד בעד מה שצריך להיות בעדו. זכויות למי שצריך לתת זכויות, שוויון, ייצוּג, כל הגוּד סטאף של המחנה הנאור. אָמָמָה, כמו במקרים רבים אחרים, מסתבר שמאחורי הליברליות הפוטוגנית מסתתרת מציאות של עיוורון מעמדי, ממש קטרקט של מליינים ופריבילגים. כך היה במסיבת יום ההולדת ה-60 של אובמה, חינגה לעשירים והמפורסמים שהתקיימה לפני כחודש כשמגיפה משתוללת בחוץ, האזרחים מאבדים את פרנסתם ובריאותם נפגעת, אבל למי לעזאזל אכפת? העיקר שהנשיא לשעבר, הצדיק הגדול, ייהנה מתשומת הלב והנשיקות על הלחי (ג׳יי־זי וביונסה, באופן טבעי, היו חלק מרשימת המוזמנים האקסקלוסיבית).
המסיבה ההיא כבר הפכה לשם נרדף לסוג מאוד מסוים של דקדנס. הייתי קורא לו ״אובַּמָדֶנְס״, כינוי לפער העצום שבין התדמית הציבורית והעמדות החיוביות שאדם אוחז בהן ובין מעשיו בפועל. עד כדי כך גדול הפער, שאפילו ווּזווז עני כמוני יכול לבוא בטענות עקרוניות כלפי פורצי דרך חברתיים ותרבותיים שהתקלקלו מהר מדי ועברו תהליך עצוב של ניכור משכבות האוכלוסייה הרלוונטיות. כמובן שג׳יי־זי, ביונסה ואובמה רחוקים מלהיות היחידים שאשמים בכך, אבל אצלם, נדמה לי, הפכה ההתנהגות הדו-קוטבית הזאת לאמנות של ממש. אנשים שהיתה להם חשיבות עצומה בקידום הקהילה האפרו-אמריקאית, ועברו להשתין על העולם בקשת מוזהבת.
ועכשיו התמונה של ג׳יי־זי וביונסה. צריך להיכנס לפרטים הקטנים כדי להבין מה לא בסדר. זה לא תצלום תמים אלא חלק מקמפיין מסחרי לחברת התכשיטים טיפאני. על צווארה של ביונסה ענודה שרשרת, לא משוק בצלאל. במרכזה משובץ יהלום עצום ממדים של 128.54 קראט. הזמרת היא האשה השחורה הראשונה שענדה אותה (הרבה לפניה היתה אודרי הפבורן, שיא הלובן). מרגש, לא? בארצות הברית אוהבים סימבוליקה, גם כשהיא קורסת ברעש גדול: התברר שמדובר ביהלום דמים שהתגלה ב-1877 במכרה בדרום אפריקה על ידי פועלים שחורים, שהועסקו בתנאי עבדות מחפירים, אלפים מהם מתו באותה תקופה.
האם ביונסה אמורה לדעת את כל זה? עובדה שכולם יודעים. כל טוויטר ופייסבוק מפוצצים בפוסטים וציוצים שמזכירים לה את פרטי הטריוויה העגומה הזאת. אירוניה היסטורית נוטה להיות אכזרית במיוחד. כוכבת הפופ האפרו-אמריקאית מתקשטת בפריט שנקצר ונשדד ממי שהיו אבות-אבותיה. התודעה הפוליטית של ביונסה מתפוגגת אל מול הנוכחות של הסטייל והכסף. התדמית של האשה הזוהרת ניצחה את האקטיביסטית השוצפת וקוצפת. אם תרצו, טיפאני הביסה את BLM.
הציור של בסקיאט, זה שמאחור, ״Equals Pi״ שמו, נרכש על ידי חברת התכשיטים ונשמר במשך שנים במרתפיה ורק כעת נשלף משם כדי לככב, בלי לבקש את הסכמת האפוטרופוסים של האמן המנוח, בקמפיין פרסומי. אמנות שאמורה להיות נחלת הכלל מנוכסת על ידי אילי הון ותאגידים ומוסתרת מהציבור. במקום להיות מוצגת במוזיאונים וגלריות, היא נאנסת להופיע בשלטי חוצות, מנותקת מהמשמעות המקורית שלה, מעוותת עד לבלי היכר, הופכת, כמו היהלום עצמו, לקישוט ותו לא. עוד אחד מהקישוטים האלה שהעשירים אוהבים להתהדר בהם בתור סמל סטטוס.
בסקיאט כמו היהלום, כמו יאכטה, כמו פנטהאוז בשדירה החמישית. דווקא הצייר האנטי-ממסדי הזה, שנהג לעסוק בעבודותיו באפליה וגזענות, ובעבודה הספציפית הזאת באי-שוויון מעמדי – עוד אירוניה לא נורמלית – מגויס כדי למכור שרשראות זהב ויהלומים למיליונרים ומיליארדרים. בסקיאט של ניו יורק המג׳ויפת של האייטיז, של ההרואין ומועדוני הלילה, שהאמנות שלו כבר מזמן נמכרת בהון עתק אבל הצליח גם במותו לשמור על איזשהו אינטגריטי אמנותי כנגד כל הסיכויים. תראו מה טיפאני עשו לו, תקעו עוד מסמר בארון הקבורה. תראו מה ג׳יי־זי עשה לו, עם הרסטות שהדביק לעצמו על הראש, כהומאז׳ ללוּק הכל כך מזוהה של בסקיאט. איזה חקיין גרוע, איזו פדיחה. כל רסטה שלו בוודאי עולה אלפי דולרים, עשויה מצמר של יאק מההימליה ומעוצבת במספרת יוקרה.
וחשוב לדבר על הטיימינג הגרוע. דווקא בימי הקורונה, תקופה של אובדן ומוות, צריך להיות ער לאיך שקמפיין מושקע שכזה משתקף ואיזה רושם הוא מותיר, הרי כמה מנותק ושבע אפשר להיות. ואם אתה לא ער, אז אתה ישן בעמידה. מקונגלומרט כמו טיפאני ממילא אין ציפיות. הם תרמו שני מיליון דולר מרווחי התכשיטים לאיזו עמותה שעוסקת בחינוך בקהילות שחורות. זה תמיד אקט חשוד. אם באמת היו רוצים לעזור לאלו שלא שפר עליהם מזלם, היו צריכים לתרום 200 מיליון. זה הרי גרושים בשבילם. טיפאני גם טענו להגנתם שבכלל מדובר בקמפיין שעוסק ב״אהבה״, מה זאת אומרת, ברור. המלה הזאת שאמורה לכבס כל חטא וכל פשע ולכסות בשמיכת משי דקיקה וחונקת. מה לאהבה ולזה, תשאלו? אין לי מושג. כשחברת ענק מדברת על ״אהבה״, אני ישר שומע את תקתוקי הקופה הרושמת.
בניגוד לטיפאני, נהוג לחשוב שאנשי ציבור כמו ג׳יי־זי וביונסה אמורים לשאת על גבם איזושהי אחריות כלפי החברה שבה הם חיים. זו דרישה לגמרי מוגזמת. כוכבי פופ הם לא בני אדם אמיתיים, צריך להיות נאיבי כדי להאמין שהם כן. השניים האלה הם חלק ממכונה משומנת היטב שהקשר בינה ובין מוסר הוא מקרי בהחלט. צביעות ליברלית היא מחלה ממארת בשכבות העליונות של האוכלוסייה. איפה שהאוויר דליל וקשה להבחין במי שנמצא למטה, מבעד לערפל של דולרים ואידיאות גדולות, מופשטות ובלתי ממומשות. תסתכלו בתצלום הזה. איזה אובַּמָדֶנְס. מיליארדר ומולטי מיליונרית, עיניהם מצועפות, היהלום מנצנץ. במבט ראשון אתה אומר – איזה יופי, איזה עידון, כמה קלאסה. וכמו ב״תמונתו של דוריאן גריי״, התמונה מזדקנת ומתכערת לנגד עיניך. זהו גורלם של ג׳יי־זי וביונסה.
