מה הסיפור של... Kind of Blue?
למרות שאנחנו קוראים לכל אלבום שני כאן "קלאסיקה", קשה לחשוב על אלבום שהצליח להגדיר ז'אנר כמו ש-Kind Of Blue עשה לג'אז
מה הופך אותו לכל כך מהפכני? ובכן באותה תקופה, הסגנון המרכזי בג'אז, ששלט במועדונים של אותה תקופה, היה הביבופ של צ'רלי פרקר, ת'לוניוס מונק, וכדומה. הבי בופ זנח הסווינג של גודמן כדי לבדר ולנענע את הקהל. מוזיקה למען המוזיקה. מיילס גם היה חלק מהתנועה הזו. מאז 1955, הוא ניגן עם הסקסופוניסט ג'ון קולטריין בהרכב שהתפתח עם השנים (שאת חלקם המציא בעצמו), עד ש-2 למרץ 1959, הוא החליט שנמאס לו. הגיע הזמן למשהו חדש.
הוא אסף סביבו מספר נגנים: קולטריין על הסקסופון, פול צ'יימברס על קונטרבס, ג'ימי קוב על התופים, לצידו על האלט, קנונבול אדרלי, וביל אוונס על הפסנתר. Kind Of Blue הוקלט ב-9 שעות במהלך בשני סשנים בלבד. כן, מדהים מה שלמות יכולה להיווצר בזמן קצר.
מיילס כתב את מהלכי האקורדים כמה שעות לפני הסשנים ונתן ליצירתיות של ההרכב להתבטא באלתורים. המטרה הייתה לעשות לעשות את זה לאט, מבלי למהר, לתת לנשום ופשוט לנגן את זה. וכך, כל נגן בהרכב עולה עם הסולו המדהים שלו ויוצר דיאלוג בין הפסנתר לסקסופון, ובין הקונטרבס לחצוצרה.
החל מהפתיחה הקלילה של "So What?", האלבום ממשיך לרקוד בין מגוון סוגים שונים; מ-"Blue In Green" המעומעם שמצייר תמונה ניו-יורקית קלאסית, להשפעות הספרדיות של "Flamenco Sketches" (אותו הקליט ההרכב בטייק אחד). מיילס והחבר'ה לקחו את תבנית בלוז ה-12 התיבות והפכו אותה למשהו אחר לחלוטין: עם תו שחורג בחצי טון למעלה ונואש "להיפתר".
האלבום הוכתר כיצירת מופת כבר ביציאתו בקיץ 1959, וכפי שנאמר למעלה, שום דבר כבר לא היה אותו דבר. לא בשביל מיילס, לא לג'אז, ולא למוזיקה. שנים אחר כך, כשהוא כבר אחרי מהפכת הפיוז'ן שלו, מיילס כבר לא מייחס חשיבות למה שמעריציו מכנים כשיא יצירתו. הוא אמר בראיון, שהוא כבר לא מקשיב למה שעשה אז, והוא מתקדם הלאה (ואיתו מתקדם ז'אנר שלם).
