זכור לי שעשיתי משהו דומה שנה שעברה או שנה שלפני בכספ וגם סער עם אשכול מעולה אז אמרתי נקפוץ על ההייפ
טופ 10 אלבומים שלי מהשנה האדירה הזו (באמת) לפי הסדר:
Little Simz - Sometimes I Might Be Introvert
לגיט הבחירה הכי קלה שקיימת ונראלי שזה היה צפוי, בין כל ההייפ על האלבום של דרייק בשבוע שגם קנייה הוציא, סימז הדריפה אלבום שבעיניי לא רק שהוא אלבום השנה, אלא גם לדעתי ייזכר כאחד מהאלבומים הכי טובים של העשור הזה. באמת. הריגוש שקיבלתי מכל האלבום הזה מתקרב להתרגשות שלי ממבדטפ או טפאב. סימז הוציאה אלבום של שעה עם שני פיצרים והחזיקה אותו בצורה אדירה, בעיקר בזכות הפקות מדהימות, המון כריזמה ו וייב שמשדר שסימז היא באמת הדבר הבא והיא כאן כדי להוכיח את זה. בשנתיים האחרונות מדברים הרבה על הדור החדש וכמה שחסר אמנים חדשים שיובילו בעשור הקרוב - סימז היא כזו, ועם שני אלבומים אדירים בשנתיים האחרונות השמיים הם הגבול בשבילה
Mike - Disco!
שנה שלישית לדעתי שאלבום של מייק נכנס לטופ 10 שלי ובצדק, מייק הוא אחד האמנים המרגשים שיש באנדרגראונד ראפ והשינוי שהוא עבר מהרגע שנחשפתי עליו (2018, תודה ארל) ועד עכשיו הוא עצום. דיסקו הוא אלבום שמח יותר, ההפקות של מייק זוהרות ומייק פשוט שט עליהן. ההתבגרות של מייק מאומן לופיי ראפ שמושפע (וגם משפיע על) מארל לאומן שמסוגל לעשות היום כל דבר היא מדהימה בעיניי
Silk Sonic - An Evening With Silk Sonic
גילוי נאות ראשון: לא הייתי בהייפ על האלבום, בכלל
גילוי נאות שני: בעיניי אנדרסון בשנים האחרונות קצת איבד מהייחודיות שלו ב2016, זתומרת מאז החתימה אצל דרה והפריצה למיינסטרים
אבל וזה אבל גדול - אנדרסון וברונו הוציאו אלבום נהדר, מלא בריפליי ווליו, מלא בוייבים מדהימים ופשוט כיף. הציפיות שלי לא היו בשמיים, הרגשתי שהרולאאוט נמרח ושניהם עסוקים בהטרלות בטוויטר יותר מאשר במוזיקה, והאמת שגם הקונספט של האלבום, שהוא סוג של פארודיה ואלבום שנוצר בצחוק ביניהם לא מוסיפה, אבל זה גבר על הציפיות שלי. ביג טיים. זה פיק של ברונו בקריירה ולגמרי טופ 3 של אנדרסון
Black Country, New Road - For The First Time
עד שבוע לפני היציאה של האלבום לא היה לי מושג מי אלו, רק נכנסתי לכל עניין הפוסט פאנק/פוסט רוק בסוף 2020 והתמקדתי בלהשלים אלבומים חשובים יותר בסצנה מאשר מוזיקה של להקה צעירה עם כמה סינגלים מבריטניה. ואז זה יצא, ההייפ בRYM בשמיים, כנל בטוויטר ואמרתי שאבדוק את זה
מאותו רגע לא הפסקתי לשמוע את האלבום הזה, ההשפעות מסלינט אדירות ולא מכבידות, הקלייזמר רוק זה אחד הדברים הייחודים ששמעתי, וכל הוויב של האלבום שמרגיש כמו פרוגרסיב פוסט פאנק קנה אותי. BCNR הם לגמרי הדבר הבא וכל מי שלא שמע זה הזמן כי בפברואר הקרוב הם כנראה ידריפו עוד קלאסיקה
Mach Hommy - Pray for Haiti
את מאק אני מכיר מ2019 ממש רגע לפני שכל עניין הגריזלדה התפוצץ ואת המוזיקה של מאק היה אפשר להשיג רק דרך סולסיק ורדיט, אבל גם מאז בשנתיים האלו מאק לא קיבל את ההערכה שמגיעה לו. אנשים התעצלו להוריד את המוזיקה שלו והסתפקו (במקרה הטוב) בשני הפרויקטים שהיו בסטרימינג
ואז הגיעה חתימה על חוזה עם הוב ושחרור של MHL אקסלוסיבית בטידאל, ובסוף 2020 פיוס עם גאן והכרזה על שני אלבומים כשאחד מהם זה P4H עם עזרה מגאן
וכמה שזה השתלם, מאק התפוצץ וקיבל ביקורות אדירות על אלבום באמת מצוין, מאק מראה פה את כל מה שהוא יכול על ביטים שגאן בחר בקפידה ולא פספס. אלבום נהדר
Squid - Bright Green Field
עוד אלבום מסצנת הפוסט פאנק הבריטית והאמת שאני חייב להפסיק לקטלג אותם, כי אף אחת מאותן להקות של הפייז הנוכחי לא באמת עושה פוסט פאנק, זה הרבה מעבר וסקוויד הם עוד דוגמא נהדרת לזה
אחרי ההייפ על BCNR לא נשארתי אדיש ואת סקוויד הכרתי בזמן, הסינגלים שלהם היו אדירים ואני רק חיכיתי לשמוע עוד ועוד, והאלבום? האלבום הוא כל מה שרציתי והרבה מעבר למה שחשבתי שאקבל, עוד להקה שלדעתי השיא שלה לפניה
Tyler The Creator - Call Me If You Get Lost
אם הייתם שואלים חודש אחרי שהאלבום יצא הייתי אומר שזה אלבום השנה, מפה לשם האלבום התעכל וירד קצת בדירוג, אני עדיין מעדיף את טיילר של 2015-2019 אבל זה לא מוריד מהאיכות של CMIYGL. האלבום הזה מעולה, ההפקות פה טובות והרעיון הכללי באמת מגניב, טיילר בגיל 30 עושה הומאז' למוזיקה שהוא גדל עליה ולאמנים שהשפיעו עליו (פארל, דרמה, גאן) וגם על הדרך הליריקה מגיעה מנקודת מבט של טיילר הבוגר שמביט על תקופות שנויות במחלוקת בקריירה שלו ומדבר עליהן
בונוס מאוד חשוב - בזכות האלבום הזה חזרתי קצת אחורה בזמן למיקסטייפ האגדיים של דרמה ולמוזיקה של פארל, היה לי פייז של חודש - חודשיים שכל מה ששמעתי היה פארל ומוזיקה של שנות ה2000 בחסות דרמה אז שאוטאאוט ענק לטיילר על זה
Genesis Owusu - Smiling With No Teeth
אותו כנל כמו סימז, אני בטוח שג'נסיס יהיה שם גדול במוזיקה בעשור הקרוב. אלבום בכורה מדהים. גם כאן הייתי סקפטי, שילוב של ז'אנרים + אלבום בכורה לאומן צעיר, סהכ מתכון מושלם לעוד אלבום שבו אומן צעיר בא להראות כל מה שהוא יודע ויורה לכל הכיוונים (בייבי קים זה אתה)
למזלי זה לא המקרה, ג'נסיס אווסו הצליח להוציא אלבום שמשלב כל ז'אנר שאני אוהב בצורה מדהימה וכל כך חכמה. ההגדרה הכי טובה לאלבום הזה זה צ'יילדיש גמבינו ביחד עם גורילאז, מאק מילר ונגיעות של דת' גריפס והיפ הופ
Cities Aviv - The Crashing Sound Of How It Goes
דיברתי עליו פה וזה עוד הזדמנות בשבילי, אלבום אדיר, באמת באמת. זה לא דבר שחשבתי שאשמע ממפיק אנדגראונד היפ הופ, אבל סיטיס אביב מרפרפ פה, ההפקות פה מדהימות וזה רחוק מלהיות אלבום היפ הופ, זה הרבה מעבר. הסאונדים פה פסיכדליים, הראפ שלו מרגיש כמו דין בלאנט שמקליט במרתף אפילו יותר עמוק באדמה והוא סוחב שעה ו10 בקלות עם פיצ'ר אחד
Mac Miller - Faces
(כן כן זה בכלל לא יצא השנה זה מיקסטייפ מפעם וכו' כו')
פייסס קיבל השנה סוג של העלאה מחודשת ובעיניי זה כמו אלבום חדש שיצא, כי זה החזיר את האנשים שהכירו את האלבום לשמוע אותו, והכיר לאנשים אחרים את האלבום. הסיבה היחידה שזה מקום אחרון היא נטו כי היה צריך להכניס את זה לרשימה, אבל זה האלבום שכנראה שמעתי הכי הרבה השנה ביחד עם סימז. פייסס הוא המגנום אופוס של מאק ואני עומד על זה. אלבום שהוא מושלם מההתחלה ועד הסוף, בלי סקיפים, הכל מרגיש כל כך נכון, אלבום שהוא מאק מילר בתקופה הכי יצירתית שלו בקריירה, שמרגיש כאילו מאק כותב את האלבום האחרון שלו וקורא לכל החברים שלו לזרוק לו וורס אחרון בקריירה שלו. מאסטרפיס מודרני
*אינג'ורי ריסרב הוציאו השנה את האלבום הכי שאפתני ששמעתי בהיפ הופ בחיים שלי, באמת. אמרתי פה כבר שהלוואי והייתי אוהב אותו כמו שאני מעריך אותו, הוא אלבום מצוין אבל אין לו מספיק ריפליי ווליו בשבילי ויש מצב שגם לא עיכלתי אותו מספיק. אבל וואו מה שאינג'רי ריסרב (ביחד עם סלאוסן מאלון שלקח פה חלק משמעותי והוא אומן שיקח חלק עצום בעשור הקרוב בסצנת ההיפ הופ האלטרנטיבי) עשו פה. חדשני ברמות פסיכיות
**אלכמיסט עם שנה אדירה, האלבומים עם ארמנד האמר ובולדי (שניהם, הרצתי כמה שמיעות על סופר טכמו בו והוא מצוין) נהדר, הסדרה של The Thing Of Ours כיפית ואלכמיסט מצליח להמציא את עצמו מחדש גם השנה
***השנה הזו היא לא מה שציפינו ורצינו, אבל ברגע שמתנתקים מהעובדה שהשמות הגדולים בהיפ הופ איכזבו ויוצאים מהתבנית, מגלים שהשנה הזו הייתה חשובה לאמנים צעירים שעוד ידברו חזק בשנים הבאו
