מה קורה אפסים, הביקורות השבוע עומדות להיות חופרות וטכניות יותר מהרגיל:
SOMA (ספוילרים)
אמנם זה משחק מחשב, אבל הוא כתוב ומוגש יותר טוב מהסרט האהוב עליכם, לכן אתם תקשיבו למה שיש לי להגיד על זה.
נכנסתי לכאן מבלי לדעת שום דבר על הנראטיב, האמת היא שציפיתי למשחק אימה קצת יותר טוב מהממוצע להעביר איתו את חופשת הסמסטר. קיבלתי במקום משבר קיומי בסלסלת פיקניק.
סומה מהווה חוויה כל כך מפחידה לאו דווקא בגלל ה"מפלצות" הרובוטיות או רעשי הדרון לאורכו, אלא כי הוא שואל אותך שאלות. שאלות שבתור בני אדם אנו מפחדים מהתשובה עליהן. עכשיו, זה לא הרודיאו הראשון שלי, לרוב השאלות הייתה לי תשובה, והתשובה היא שאין תשובה. לא כל חיים שווים שימור, ואם קיום באמת היה ערך עליון, לא היינו עומדים אפאתיים לנוכח ההפרה הבוטה שלו לאורך ההיסטוריה. האמת היא שחיים פשוט נכפו עלינו, חיים כפו עלינו תודעה, ועם תודעה בא סט חדש של בעיות. מנגנון ההגנה הכי חשוב הוא המנגנון שמבקש עבור משמעות. דת, כסף, משפחה, אושר, משהו שיכול לתת לנו סיבה להמשיך לשחק את המשחק הזה עד סופו, במקום להשתעמם ולעזוב באמצע.
וכאן טמון כל העניין – אם נחזור לנראטיב, התודעה של הדמות הראשית מופרדת מכל האמור לעיל, ומושמת בתוך מכונה, בסיוט אינדסטריאלי, 100 שנה אחרי שהגוף המארח כבר מת, בזמן בו מרבית האנושות כבר הספיקה למות מזמן. מופרד מהכל, עולה השאלה האם בכלל נותר כאן שבריר של משמעות. מזכרת מחיים קודמים, ומשהו שיכול לתת סיבה להמשיך הלאה.
יש. אני מדלג על כל ההכנות, כי אני מניח שאם אתה קורא את זה אתה כבר מכיר את העלילה; אבל התקווה האחרונה של האנושות היא סימולציה, שתכלול גם אותנו, שתמשיך לרוץ אחרי שנמות, ותשרת כשימור האחרון של המין האנושי.
ואחרי כל ההקרבה והמאמץ, אנחנו מצליחים, ומגיעים להבנה המרסקת, שאמנם אנחנו יצרנו את הסימולציה, אבל אנחנו לא נחיה בתוכה. לפחות לא במובן המקובל, כי מי שיתפוס בתוכה צורה תהיה אותה תודעה, רק בגוף אחר. ממש כמו פיצול בין גוף ונפש.
הסיום הזה כל כך טרגי מבחינתי, כי רק בסופו אתה מבין שזה לא באמת משנה מה תעשה מכאן. אתה יכול למות, אבל זה לא אומר שתתעורר מחדש בסימולציה. המטבע כבר הוטל, והפסדת. אתה הישות שנשארה מאחור.
מה נותר? איך מנגנוני ההגנה שלי יחלצו אותי מהמקום הזה?
אם קראתם עד כאן ולא שיחקתם בזה, אז כבר אין טעם כי ספיילרתי לזה את הצורה, אבל תעשו לעצמכם טובה ותראו את סצנת הסיום:
מצויין/10
August Underground (צפייה חוזרת)
הבטתי אל תהום הנשייה שוב
?/10
August Underground Mordum (צפייה חוזרת)
והתעצבתי לדעת
??/10
August Underground Penance (צפייה חוזרת)
שהפעם היא לא הביטה אליי בחזרה
???/10
ברוז'
אני חייב להתוודות, אין סוג כתיבה שאני יותר מעריך בקולנוע מהסוג הטרנטינואי. הוא לא המציא את הסגנון כמובן, אבל אני מדבר על דיאלוגים כמו השיחה הפותחת בכלבי אשמורת או ספרות זולה.
יש כל כך הרבה חן בצ'יט צ'אט ושיחות חולין, וזה כלי באמת משמעותי לבניית אופי אצל דמויות. לא צריך סיפור רקע נדוש, לא צריך flash card מביך שמפרט לי את כל המידע הרלוונטי על הדמות. כשהעולם מסביר לנו בצורה טבעית מי האנשים האלה, זה הופך אותם להרבה יותר אנושיים. זה נשמע מובן מאליו, אבל אני לא רואה את זה מספיק בקולנוע. נראה שיש נישה גדולה שמעדיפה את גישת 'האקדח של צ'כוב', מהבחינה שכל דיאלוג שלא פונקציונלי לעלילה פשוט מושלך הצידה.
רוב הדיאלוגים פה לא פונקציונליים לעלילה. הסרט יכול להצטמצם ל-70 דקות בקלות. אבל הוא לא, וזה מה שהופך אותו לכל כך טוב ואמיתי.
מעולה/10
