מה קורה אפסים, כמו בכל שנה אני פותח אשכול על שירים שגיליתי השנה והיו אצלי בריפיט:
גיליתי את האלבום הזה מאחד הסינגלים שהתנגן ברדיו של משחק מחשב מ-2006 ששיחקתי.
חשבתי לתת שמיעה, וגיליתי בתמורה את אחד האלבומים הכי מלוכלכים, מתועבים ומורבידיים ששמעתי אי פעם.
אהבתי כל רגע. השיר הזה במיוחד מזכיר לי עד כמה אומנות בועטת ולא מרוסנת חשובה, גם בזמנים בהם פחות נעים לנו לשמוע אותה. וזה העניין - עד האאוטרו, השיר הזה די נעים לשמיעה.
לשון ציורית, מאזכרים למיתולוגיה יוונית ונורדית, סיפורים מגוף ראשון, כולם קלים להבנה ולשמיעה.
כשהפרצוף האמיתי של האלבום הזה מתגלה, זה מאוחר מדי, ואנחנו נאלצים לגלות משהו חדש שאולי לא היה לנו נוח לגלות מלכתחילה.
רק אוסיף שמבחינה סונית - הצרחות בסוף משתלבות כל כך יפה עם סאונדים של ארנה רוק מהניינטיז, לא שמעתי בחיים משהו שמשתווה לזה.
לא סוד שגיבס בין הראפרים האהובים עליי מה-2010s, וזה לא מאוד קשה - כי הוא ליטרלי היחיד שלא הפך לחולה נפש או התמסחר, ושמר על עקביות במוזיקה שלו. חשבתי שלפחות קנייה וקנדריק ילוו אותנו עם קלאסיקות לתוך העשור הנוכחי, אבל כנראה שלא. כשגיבס יפסיק להוציא מוזיקה אני כנראה סופית אפסיק להתעניין בהיפ הופ.
רציתי לכתוב שמידווסט לא מת, אבל אז נזכרתי שהאלבום הזה יצא ב-2013 - בערך אותה תקופת זמן שכל הגל הזה של המידווסט רבייבל נגמר. אז מידווסט כן מת. אבל כשהקימו אותו לתחייה? אני אומרכם, השיט היה ליט
נתקלתי בשיר הזה בטעות, אני יודע שיש להם cult following די רציני וכנראה יצאו עליי פה כי אין לי מושג מי הם - אבל זה בין השירים היפהייפים שהתברכתי לשמוע בשנים האחרונות. יופי נחבא מאחורי העיניים האלה, והוא מהסוג הפשוט ביותר.
האינטרלוד לפני הוורס השלישי, ואיך שהקרשנדו מגיע לשיאו ב"It's only man's fear that carries him on", אם השיט הזה לא מנוגן בהלוויה שלי - אני לא אטרח להגיע להלוויה של עצמי.
אני אהיה אמיתי איתכם, לא הספקתי לשמוע את האלבום החדש, אבל הסינגלים שיצאו לפני היו אש אחד אחד, במיוחד זה. הסגנון הזה של חצי ראפינג חצי ספוקן גדל עליי בטירוף, אולי זו הסיבה שגם לא הפסקתי לשמוע השנה את:
האלבום הזה מוזר.
ארל הפך מראפר דיכאוני לבייטר של מאדליב (זה היה אלבום טוב אבל עדיין בייטור) לאמן סופר אקספרמנטלי ולא ברור. מעבר להפקה עצמה, אין לי מושג מי אלה האירוחים האלה.
אני יודע שהחבורה של מייק השפיעה עליו בתקופה של סרס, אבל מי היה שותף לסאונד הזה?
ברייזי, ואהבתי את זה מאוד.
אני מת על האלבום הזה, הלוואי שהייתי יכול לשמוע אבל אני מרחף על ענן כרגע
Nothing like paying ma' a visit
בל וסבסטיאן תמיד היו להקה מיוחדת בעיניי, כי הם עושים שירים שאני יכול לרקוד לצליליהם עם הסבתא שכבר אין לי, ואף אחד לא ידע באמת עד כמה השירים האלה גסים. כאילו, ממש גסים.
זה סוג המוזיקה האהוב עליי - הסוג שמוצא חן בעיניי כי אני מספיק משועמם כדי להתעמק מעבר למילים
תראו, האמת שאם הרשימה הזאת הייתה ממויינת נטו לפי כמות השמעות, כנראה שרק נואלדג' היה מככב בה.
כבר 3 שנים הוא בטופ 1 בפער ב-spotify wrapped שלי, לאדע זה כנראה שיט שנדבק אלייך
אז במקום לפרסם את כל הערוץ יוטיוב שלו כאן, נסתפק בדבר הכי טוב שהוא הוציא (ומשום מה הוריד מספוטיפיי :<)
זה באנגר. מצצו.
