זה די הזיה שעברו 10 שנים מאז 2015.
אלבום נהדר, אין מה לומר. זה קנדריק בשיאו שמדבר על נושאים חברתיים שהיו נחשבים חדשים בזמנו, אהבה עצמית, שנאה עצמית, יחסים ועוד מלא תוכן. ולא רק זה – גם ההרכב של המפיקים פה הוא מהיצירתיים ביותר באותה תקופה: ת’אנדרקאט, פארל, נולדג’, פליילו ועוד רבים, כולם קיבלו יד חופשית והלכו עם ה-theme שקנדריק רצה מבחינה מוזיקלית. באסה שאין הרבה מיזמים ככלה כי זה באמת רמה אחרת.
אבל כן, לדעתי הוא סובל מהאפקט שכל אלבום ייחודי חווה. הוא מקבל אובר-גלוריפיקציה מטורפת, שיוצרת אנטגוניזם אצל אנשים שלא הולכים יד ביד עם כל אספקט של האלבום והלאבום לא עמד ברף הציפיות העצום שעם השנים הוצב לו ומשם הוא מאבד מהערך שלו.
אוקיי קומפיוטר, קיד איי, דארקסייד, קרימזון, דארק פנטזי, כל הדיסקוגרפיה של הביטלס – כל האלבומים האלה חוו את אותו הדבר.
אני מבין את הפואנטה של להעריך אלבומים כאלה. כן, הם טובים, כן, הם ייחודיים במינם ולא נראה כאלה כל שנה. אבל בחייאת, זה קצת מעצבן וקצת מציק. די כבר עם הדיקטטורה של המבקרים והאתרים שמכתיבים מה איכותי ומה לא. כל אלבום שהוא מציע משהו מעבר לאלבום בסיסי רגיל מקבל גלייז מוגזם רצח
סהכ אחלה אלבום
פתחתי ביום האמיתי והיום ה15 למרץ כמובן
