אתמול שמעתי פעם ראשונה את האלבום הזה ו…
וואו
לא חושב שקרה לי שאלבום הזיז בי כל כך הרבה דברים וגרם לי להרגיש כל כך הרבה מאז פייסס של מאק
המילים פה כל כך פשוטות, ועם זאת הם מלאות עומק, כאב, פסימיות, ובאמת הן מרגישות כמו מכתב התאבדות
אולי אני איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף ובעצם אני על הרצפה
והאינסטרומנטיזציה מלווה יד ביד את התחושה האובדנית שהאלבום הזה מייצר, עם כמה מהרגעים הכי יפים ומרגשים ששמעתי במוזיקה הישראלית(לדוגמא הסולו גיטרה ב״בתוך הצינורות״)
זה בקלות טופ אלבומים ישראלים ששמעתי, ביחד עם היצירות מופת של דודו טסה ואביתר בנאי
לשמוע בזריז
