ג' דילה נולד כג'יימס דוויט יאנסי בדריות של שנת 1974, להורים מוזיקליים. אמו הייתה זמרת אופרה בעוד אביו היה בסיסט בהרכבי ג'אז, ואפשר להגיד שמוזיקה זרמה אצלו בדם. בגיל 22 הוא הקים את ההרכב Slum Village שהתחיל ליצור רעש בסצנת ההיפ-הופ בדרויט, אבל כשרון ההפקה של דילה התגלה מהר והוא שם את ההרכב שלו בצד כדי להפיק שירים לרוב האומנים הגדולים במוזיקה השחורה בשנות ה-90, ביניהם ג'נט ג'קסון, פארסייד, דה לה סול ו-ATCQ.
ביחד עם הAkai MPC שלו, דילה היה מסמפל ביטים ויוצר הפקות שעם השנים קיבלו את התווית של Lo-Fi Beats (שאת הפרסום הגדול של הסגנון הזה דילה חולק עם נוג'אבס, המפיק היפני האגדי). הייחודיות של דילה, שהפיק את רוב השירים האלו תחת השם The Ummah (קהילה בערבית, והיה הרכב שכלל את Q-Tip ועלי שאהיד מוחמד מאה-טרייב) היה משתמש בMPC שלו בצורה שאף אחד אחר לא עשה. מה שרוב המפיקים היו עושים היה להשתמש בהגדרה בתוך הMPC שהייתה מסנכרנת את הביטים של הכלים השונים כדי שישבו בדיוק על הביט, מה שהיה יוצר תחושה קצת מחושבת מדי. דילה לעומת זאת, לא היה משתמש באופציה זאת והיה בכוונה משאיר חלק מהביטים כמה מאית שניות באיחור, מה שהיה נותן לביטים שלו הרגשה של משהו חי ונושם. בקיצור, דילה היה המפיק של שנות ה-90.
אלא שבתחילת שנות ה-2000 התגלה אצל דילה מחלת דם קשה, מה שהוביל אותו ליצור ולהפיק משמעותית פחות. הוא הצליח לסיים את האלבום המשותף שלו עם מדליב לפני שהמחלה החמירה, מה שהביאל עולם את ג'ייליב ואת האלבום Champion Sound, אחד משיתופי הפעולה הטובים של דילה ומאדליב (ובהתחשב בשתפים של מאדליב, זה אומר הרבה). ככה מצא את עצמו דילה ב2005 בבית החולים, כשמצבו קשה מאוד. הוא ביקש מאמא שלו ומחברים שלו שיביאו לו תקליטים אותם הוא ניגן על פטיפון קטן, ומהתקליטים האלו הוא סימפל על הBoss SP-303 שלו ביטים. ככה, כשדילה יודע שמצבו רק מחמיר, הוא הקדיש את כל זמנו עד לרגע האחרון על עבודה על האלבום, מה שיהפוך לדונאטס – אלבום היפ-הופ אינסטרומנטלי שיצא לעולם רק אחרי מותו של דילה.
דונאטס הוא אלבום של 31 שירים המתפרסים על פני 43 דקות, כאשר רובם דקה או שניים. בדומה לשני האלבומים הראשונים של DJ Shadow, האלבום הוא ברובו אינסטרומנטלי, כאשר קטעי השירה היחידים באלבום הם מהשירים אותם דילה סימפל. כלומר אין ראפ בכלל על פני הביטים (למעט סימפולים מעטים של הביסטי בויז). האלבום אם כך בנוי אך ורק סביב השילוב של השירים והקטעים אותם דילה סימפל ביחד עם הביטים שהוא הניח על הסימפולים.
בהקשבה ראשונה אפשר להרגיש מעט מוצף, כש-31 קטעים מרגישים כמו הרבה מאוד, בעיקר כשהם דחוסים ל43 דקות. גם כל פעם שניסיתי להקשיב לשירים ספציפיים מהאלבום, בנפרד מהשירים שלפני ואחרי, הרגשתי שחסר לי משהו. אלא בכל פעם שהתחלתי את האלבום מההתחלה, היה לי קשה להפסיק אותו באמצע. וזאת הייחודיות של האלבום הזה – הוא עובד כמו רדיו או סט שברגע שאתה מתחיל אותו אי אפשר לסיים אותו. הסיבה שהאלבום הוא יותר מסך חלקיו נובע בעיקר מכך שהשירים מחוברים יחדיו, ככה ששיר אחד עובר וממשיך בשיר שאחריו. להפריד את השירים אחד מהשני יוצר מעין תחושת חוסר, כאילו הפרידו משפט למילים וככה הפכו אותו לפחות מובן.
האלבום גם מתחיל מהסוף ונגמר בהתחלה – שם השיר הראשון הוא Donuts (Outro) והשיר האחרון הוא Welcome to the Show, מה שמעביר את התחושה של דילה שזה הוא הסוף עבורו. ההרגשה הזאת מלווה את כל האלבום, כאשר יש אלו שיטענו שהסימפול של השירה בקטע AIRWORKS נהפך למשפט I Need Air, ורק אפשר לדמיין את דילה נזקק לחמצן תוך כדי שהוא ממשיך לעבוד על האלבום בין נטילת תרופות. ככה כשמגיעים לשיר האחרון, דילה מבקש מאיתנו להתחיל את המופע, את החיים, אחרי שעברנו איתו את המסע האישי הזה.
למרות שיאגדו ויהפכו הרבה מהקטעים שהוא השאיר מאחור לעוד אלבומים שימשיכו לצאת לאחר מותו, אפשר להגיד שדונאטס (ביחד עם The Shining) הם המתנה שדילה השאיר לכולם.
