Atrocity Exhibition
האלבום הרביעי של דני בראון גרם לי לציפיות רבות רק מהשם שלו – Atrocity Exhibition. השם הזה הינו גם שם ספר של הסופר J.G Ballard המוכר בזכות שני הסרטים שעיבדו מהספרים שלו (אימפרית השמש של שפילברג והתרסקות של דיויד קרוננברג), ושם של שיר מאלבומם השני והאחרון של ג'וי דיויז'ן קלוזר. מי שמכיר אותי יודע שאני גם אוהב את הספרים והסרטים של בלארד, אבל יותר מכך ג'וי דיויז'ן אחת הלהקות האהובות עליי בכל הזמנים. כשדני בראון אמר שהספר וג'וי דיויז'ן היו השפעה גדולה על יצירת האלבום הזה שלו ידעתי שאני חייב לשמוע אותו.
בראון נולד בדרויט, מישיגן וכמו הרבה שחורים (בכלל) ותושבי דטרויט (בפרט) סבל מילדות קשה שמסביבו פשע. לאחר שבילה זמן בכלא אחרי שנתפס על מכירת סמים, החליט ביציאתו מהכלא להפנות את גבו על עולם הפשע לחלוטין ולרדוף אחרי החלום שלו ליצור היפ-הופ.
לאחר ש-Q-Tip האגדי מאה-טרייב המליץ עליו, חתם בראון עם הלייבל Fool's Gold Records והוציא את האלבום XXX שפרץ את בראון לתודעה. לאחר עוד אלבום מוצלח ,Old, שהיה הראשון שיצא גם בעותקים פיזיים (XXX שוחרר בחינם באינטרנט), התחיל בראון לעבוד על אטרוסיטי.
כבר מהשיר הראשון באלבום, Downward Spiral, אפשר להבין את הכיוון שהאלבום ייקח. כפי שהשם מתאר, האלבום פורש בפני המאזין את התחושה שהאלבום ייקח אותו. השיר מתחיל בצורה אפלולית, עם הפקה שמרגישה כמו איזה טריפ ג'אז מסרט אימה. השיר גם מציג את הקול הייחודי בו בראון משתמש – קול גבוהה ומעט מטריד. באותה המידה גם המילים של השיר מכניסות את המאזין לעולם האפל של בראון – הוא מספר בגוף ראשון את התחושות שלו שנשמע כמו תיאור של איש פרנואיד וסכיזופרן שסובל מאלף בעיות ולא מבין מה הוא יכול לעשות.
זאת תהיה התחושה שתלווה את כל האלבום. הביטים האפלוליים מרגישים כאילו המאזין או נמצא במסיבת רייב הכי פסיכית שיש, או שהוא עובר התקף פסיכוטי.
אחרי שיר הפתיחה מגיע השיר Tell Me What I Don't Know שממשיך את קו ההפקה האלטרנטיבי, כשבראון והמפיק _ יוצרים חלל אקוסטי שמתמלא לאט לאט בכלים כמו גיטרות, משרוקיות וכלי הקשה שלא שומעים לרוב בהיפ-הופ, כשמעל ההפקה הזאת בראון שר בקול הרגיל שלו. הרית'ם סקשן מרגיש יותר כמו משהו שלקוח ממוזיקה אפריקאית או משהו שמושפע מהמוזיקה הזאת, כמו פריימל סקרים מאשר משהו שבדרך כלל שומעים באלבום היפ-הופ.
כמובן שהשיר שכנראה הכי מוכר מהאלבום הוא השיר Really Doe בו בראון מארח את ארול סווטשירט, אב-סול ואת קנדריק בשיר הכי ארוך באלבום (5 דקות לעומת ה2-3 דקות של רוב השירים). למרות שהם נשמעים לחלוטין שונא מבראון (די ברור, ואי אפשר לפספס ולא לזהות את הקול של קנדריק), הנוכחות שלהם לא מרגישה זרה, גם בשיר וגם באלבום.
המשך האלבום משלב בין סמפלים מקפיצים כמו השיר Dance in the Water שכיאה לשמו הוא אחד הביטים המקפיצים באלבום, לבין שירים שממשיכים את האפלוליות של האלבום בשירים כמו Pneumonia, ושירים שמשלבים בין השניים כמו From the Ground שמתחיל באפלוליות ואז עובר לשירת זמרות היישר מעולם הR&B בפזמון.
למרות שהסאונד של בראון לא מיועד למיינסטרים – הוא אפלולי ומצריך הקשבה אחרת מאשר עוד להיט רדיו – הוא בהחלט אחד אומני ההיפ-הופ המסקרנים, מיוחדים ומעניינים שעובדים כרגע. אחרי ההצלחה הגדולה של האלבום, בראון המשיך את הרצף הנהדר עם האלבום הבא שלו, uknowhatimsaying?.
