אוקטובר 1999,שוחרר האלבום "Black on Both Sides" של הראפר והשחקן "מוס דף" וזאת שנה לאחר שמוס הצטרף לצמד הראפ הדו-זוגי "בלאק סטאר" ביחד עם טאליב קוואלי (שגם הביא אותו לקחת חלק מאחד משירי האלבום),האלבום הכיל נקודות מפנה רבות ביחס לעבודה מוזיקלית בכך שהופק בשיתוף פעולה מלא על ידי יותר מעשרה מפיקים שונים שרוב רובם הפיקו כמה שירים יחידים או אפילו שיר אחד בודד,דבר השונה כי בעיקרון בעולם המוזיקלי הנורמלי מפיקים היו אמורים לגעת בכל האלבום ועל כל היצירות בו.
לצד ההפקה הכלכך גאונית ומרהיבת-אוזן שמאוד נותנת צעד קדימה לעבר התקופה שהאולד-סקול היה מרכז העיניים ודברים נעו אחרת,האלבום בליריקה שלו מכיל המון נושאים רב עניינים כמו היחס החברתי לתרבות ההיפ הופ והחיים האמיתיים מאחורי ההיפ הופ וכמה שהיא משקפת את המציאות בצורה חדה וישרה וגם באיך מוס עצמו כאמן מתאבק למען המוזיקה ומקריב עבורה המון מתוך עצמאות וגם מציג בהיפוך את הוויתור כמשהו מאוד נוקשה ולא מקובל (HIP HOP),ואף שולבו בו בנגיעה ארוכה המון נושאי אהבה והוא אפילו ברב פעמים גלש לנושאים פוליטיים-חברתיים שהיו מאוד רגישים באותה תקופה (כמו אלימות ונשקים) ולחלום של מוס להיות בן אדם עשיר,מכובד וגדול אבל יחד עם זה להיות אדם אידאולוגי ולהישאר נאמן לקהילה שלו שהביאה אותו למעלה,דבר שאישית אפיין ראפרים רבים מאותו עשור,כמו טופאק שדגל באותה דרך.
האלבום זכה לכמות הערכה רבה מאוד שכמעט לא נראתה מאז לאף אלבום במשחק שבשנים האחרונות,כמעט כל גוף מסקר ראשי שיבח אותו בכל דרך שהיא על אופן ההפקה,ההתייחסות הרב-נושאית שלא הצליחה להשאיר אוזן סגורה ואף יש המכנים אותו כאלבום רב-השפעתי.
הוא כבש את כל מצעדי מכירות אלבומים ברחבי ארה"ב ושנה ליציאתו הוא מכר כחצי מיליון עותקים והוסמך כתואר זהב על ידי התאחדות המוזיקה האמריקנית (כיום חצה את רף השלושה בערך).
*סובייקטיבית,אני מאוד אוהב ומעריך את האלבום ואת הדיוק בו, הפרויקטים הכי אהובים עליי בכל הזמנים ויש מלא כאלו אני מודה אבל ואבל,הוא אלבום שאף פעם לא איכזב אותי ולצד זה שהוא התיישן כמו יין משובח,אני למדתי ממנו מלא והוא גם מהאלבומים היחידים (לצד אילמטיק,קילומינטי ואקווהמיני) שהכניסו אותי לתוך העולם הזה של האולד סקול בקלות ונתנו לי השקפת עולם שונה ממה שהכרתי בנוגע לראפ לפני.
עוד נקודה שמאוד עניינה אותי,מחוץ להיותו ראפר מוס שיחק גם בלא מעט סרטים לפני העבודה על האלבום ואני חושב שהעובדה שהוא שחקן תרמה המון באיך שהוא הציג את הדברים אם כי הרגיש לי שהפלואו שלו היה מיומן ונקי מאוד יחד ההגשה המכוונת שלו וזה דבר שגם היה קיים אצל וויל סמית.
