החלטתי להתחיל לרכז את כל הביקורות כאן, אפסים:

דרך קלוברפילד 10
אני חושב שאני משוחד, כי יש פה את רמונה מסקוט פילגרים בתפקיד ראשי.
אבל גם אם נשים את זה בצד, זה סרט מעולה.
כל ביט כאן חותר תחת הציפיות שלך קצת יותר ויותר, עד שבסוף הסרט אתה לא ממש בטוח מה אמיתי ומה היה שקר.
אני אוהב סרטים שמתרחשים ברובם במקום אחד, ואני אוהב לראות את ג'ון גודמן משחק פסיכופת מאז שראיתי את ברטון פינק, מה אפשר לומר? לא ציפיתי למשהו אחר מהגואט שעשה את הסרט הקצר הזה על פורטל שראיתי בגיל 13 :>

מעולה/10

פחד קדמוני

אאאאאאאאא שכחתי כמה שאני אוהב סרטים עם אד נורטון.
שאר הדמויות פה הן אוקיי, אני מניח, מה שהיית מצפה מדרמה משפטית משנות ה-90.
הגיע הזמן לראות בירדמן שוב חברים

מעולה אבל רק בגלל נורטון/10

באטל רויאל

*למי שלא מכיר, זה הסרט שמשחקי הרעב העתיקו ממנו, והוליד דור שלם של משחקי מחשב מחורבנים.

מאוד חלוק בנוגע לסרט הזה. אני מעריך סרטים שלוקחים זמן כדי להכניס אותך לתוך סיטואציה מאוד זרה ומפחידה. כמו סרטי המסור; טוב, לפחות הראשון והשני. מהבחינה הזאת, אני יכול להבין למה הקונספט לכשעצמו הדהים הרבה אנשים כשהסרט יצא, ואני גם יכול להבין למה זה הסרט האהוב על טרנטינו ב-20 שנה האחרונות. אם אתה שם את עצמך בנעלי הדמויות לדקה או שתיים, זה באמת מטלטל.

אבל מעבר לקונספט עצמו, של קרב באטל רויאל עד המוות, אני מרגיש שאף דמות פה לא באמת מפותחת. אי אפשר להכיר לעומק 42 דמויות בשעתיים, אז יוצא שחלק גדול מהסרט מתנהל ככה:

מישהו רנדומלי מת, דיאלוג בן 2 דקות בין זוג, הזוג מת, מישהו רנדומלי מת, רב שיח בן 5 דקות בין קבוצה מסוימת, הקבוצה מתה, מישהו רנדומלי מת, סצנה מרגשת בין 2 דמויות שאני אפילו לא מכיר, מישהו רנדומלי מת, סצנה מרגשת בין עוד דמויות שאני פשוט לא פאקינג מכיר כי יש פה 42 ילדים שלבושים באותם בגדים, עם אותו שיער ובאותו גובה למההההה כולםםםם פההה נראים אותו דבררררררררר

אז יוצא שיש פה הרבה סצנות שמכריחות אותך להרגיש משהו, עם הכינורות העצובים שצורחים ברקע, וזה כמעט סוריאליסטי ברגע שאתה מבין שזה בלתי אפשרי כשאתה באמת לא מכיר את הדמויות והמניעים שלהן. הפלאשבקים לעבר שלהם נחמדים, זה בונה רקע, אבל זה לא מספיק. זה היה צריך להיות סרט של 4 שעות.

והטוויסט בסוף? חרטא. תנו לי להסביר לכם איך טוויסט אמור לקרות:
מוצג בפני הצופה מציאות מסתברת, אך ברגע הטוויסט, השולחנות מתהפכים ומתבררת לנו מציאות מסתברת שונה לחלוטין. שימו לב ששתי המציאויות אמורות להיות מסתברות. אם אני משקר לצופה בהתחלה עם מציאות לא הגיונית, רק כדי שבסוף אהפוך אותה ברגע הטוויסט, אז מלכתחילה אין כאן טוויסט. לא האמנתי לשום דבר מזה מלכתחילה, אז אני מרגיש שום דבר עכשיו.

אפילו המוטיב למשחקי הבאטל רויאל הוא..פשוט דבילי בטירוף. במשחקי הרעב, למשל, זה היה יותר הגיוני, כשהציגו חברה דיסטופית שמשתמשת בזה כתוכנית ריאליטי.

תראו, האמת היא שלמרות הכל, אני די אוהב את הסרט הזה, פשוט לא מהסיבות הרגילות. אם נכבה את המוח לגבי העלילה, נגלה פה סרט שופע בסטייל, שמציג רעיון ממש מעניין.

פלוס, הסצנה בהתחלה שרואים את סרטון ההדרכה הקופצני והאנרגטי, שמדריך 42 ילדים מדוכאים והמומים איך לרצוח אחד את השני? מדים, סוריאליסטי בטירוף ותפס אותי לא מוכן בכלל.

טוב/10