השני סנט שלי, כי אני דווקא אוהב היפ הופ ישראלי, וגדלתי על מיקרופון למקסימום 1+2:
זה זבל. אין שום קשר, ישיר או עקיף, בין האלבומי הארדקור שמאדמאן הפיקו ב-2000 לסיקוול המביך הזה.
רוב השירים כאן נשמעים בדיוק אותו דבר, ואני עדיין לא מאמין שב-2024 הם נשארו עם הפלואו טריפלטס מ-2016 עם חרוזים של ערוץ הילדים.
אני אומר רוב, כי השיר עם שאנן סטריט, נימי נים, קאשי וכל האגדות האחרות היה מעולה בעיניי. מעבר לערך הנוסטלגי עבורי, מדהים בעיניי שאנשים בני 50, חלקם לא עשו מוזיקה מ-2004, יודעים לשבת על ביט יותר טוב מהטמבלים האלה שמהללים בכתבה. זה לפני תוכן, זה לפני מהות, זה לפני סגנון - למה למה למה נותנים לאנשים האלה במה כשהם בבירור לא יכולים להחזיק 2 בארים כמו שצריך לפני שהם בורחים לשירה, פאוזה, סקיט או בדיחה אחרת.
דואו מכבד את לירון תאני, הוא הנחה הרבה שנים את עסק שחור, וגם גילה הרבה ראפרים ישראלים, בין היתר את שב"ק ס בזמנו. גם מבחינת ידע מוזיקלי, הם הכניסו לרדיו הרבה דברים שלא ניגנו כאן בכלל. מרגיש לי שהפרגון שלהם בעיקר נובע מחוסר הרצון להיראות מנותקים וזקנים. אבל לי אין בעיה להיות זקן.
לסיכום, מעצבן אותי שדווקא פעם כשכל הסגנון לבוש והדיבור היה מועתק מתרבות אמריקאית, אנשים לקחו את זה סופר ברצינות; והיום כולם לוקחים את זה כבדיחה.
