דה וואן אנד אונלי
מוזיקה אלקטרונית מבחינתי תמיד מסמלת איזורי תעשייה, חניונים, מועדונים ומבנים נטושים או במושג המקצועי- Urban decay שהראתה סימנים בדטרויט אחרי שעברה את הפיק התעשייתי שלה בתור יצרנית הרכבים מספר אחת באמריקה ואיך המוזיקאים הצעירים מהניינטיז עיצבו את הסאונד והויזואליות בהתאם למצב העיר.
לא כועס או שונא על כל הטכנו טיקטוק או הטכנו שמנסים למכור לאנשים שזה טכנו בכל מיני פסטיבלים או מסיבות של חיים בסרט ושיט אבל מקווה שיהיה מישהו שיראה את זה ויתחבר לזה.
ג׳ף מילס- מגדולי המפיקים והדיג׳יים בכל הזמנים של המוזיקה האלקטרונית, קוסם ה909 איתה הוא מבצע בלייב בסטים שלו וכיום רזידנט במוזיאון הלובר הצרפתי. הוא ההגדרה לטכנו מכל כל הרבה סיבות אבל בעיקר בזכות הבאנגר הזה:
The Belleville Three
נחשבים המייסדים של הז׳אנר וכוללים בתוכם את קווין סאונדרסון, דריק מאיי וחואן אטקינס.
הסיפור שלהם התחיל כשהכירו בתיכון בעיירה ליד דטרויט ובגלל שהיו מהשחורים הבודדים בתיכון אמרו שהם קיבלו פרספקטיבה וחוויה שונה מהמוזיקה, הושפעו מיילו מג׳יק אורכסטרה, פרינס, קראפטוורק ועוד..
אטקינס לימד את דריק וקווין איך לתקלט ולבסוף עברו לדטרויט שם התחילו לנגן והם נסעו גם לשיקגו ללמוד את ההאוס שהתפתח שם.
אטקינס הכיר בקולג׳ את ריק דייוויס ויחדיו פתחו את ההרכב Cybotron
ההרכב התפרק בשל מחלוקות יצירתיות ואטקינס הקים את Model500
לכל אחד משליישית בליוול הייתה יצירתיות אחרת מהאחר ולמרות שחלקו את אותם סטודיואים ואותם במות כל אחד הביא סגנון שונה.
חואן אטקינס נחשב ל״סנדק״, דריק מאיי נחשב ל״חדשן״ וקווין סאונדרסון נחשב ל״מפתח/מעלה״ (מלשון elevator).
קלאסיקות של דריק מאיי:
קלאסיקות של קווין סאונדרסון:
אדי פולקס שילב גם את הטכנו וגם את הסול של ההאוס, היה מהדיג׳יים היותר ותיקים בעיר והיה אחת ההשפעות שבגללן סאונדרסון רצה לתקלט.
אכתוב עוד בהמשך אין לי כוח כרגע
תזכיר לי מחר אצטרף לדיון
Uliel_the_creator וואו מודל 500 איזו קלאסיקה
שאפו אוליאל מעלה תרמה של הפורום למעשה מ95 אחוז מהמקומות באינטרנט 
🫡
“The music is just like Detroit, a complete mistake, it’s like George Clinton and Kraftwerk are stuck in an elevator with only a sequencer to keep them company.”
אם נלך עוד יותר אחורה נראה שהחדשנות והיצירתיות של הטכנו הולכת יד ביד עם הזנחה פוליטית חברתית, עוני ובידוד. המדיניות של הסטייטס והפדרלים אחרי מלחמת העולם השנייה של להעביר ״אנשים לבנים״ לפרברים הביאה לירידה מהאוכלוסייה החזקה של העיר, הגזענות וההתנגדות לתנועה לזכויות האזרח בשנות ה60 והדה-תיעוש שהובילה לעוני נרחב היוו את נקודת המבט של האפרו אמריקאי מדטרויט היישר אל מוזיקה חדשנית וכל האומנות שמאחורי זה. גראנדמאסטר פלאש או ראן דיאמסי היוו השראה לאמני הטכנו וההאוס בכל מה שקשור לסצינות מוזיקליות מקומיות החל מציוד, מערכות סאונד, והשפעות מוזיקליות ובעצם נתנו לדטרויט להתבסס עם אותם יסודות רק עם פרשנות חדשה.
שלישיית בליוול יחד עם אדי פולקס ועוד תקליטנים כמו קן קולייר וסטייסי הייל (שאליו נגיע בהמשך) דמיינו תרבות מוזיקלית חדשה שכוללת מועדוני ריקוד קווירים, מנטורינג לדיג׳ייז צעירים/חדשים פילוסופיה עתידנית ואינטלקטואלית ומדע בדיוני שכולל מטאפורות מעולם החלל והמים.
למעשה, שלישיית בליוול וכל שאר הגל הראשון של הדטרויט טכנו מהעיר היו שחורים ממעמד הביניים עם השכלה אקדמאית יחד עם חשיבה יזמית ועצמאית שגרמה להם להקים חברות תקליטים חשובות כמו Metroplex והדפיסו תקליטי טכנו כדי להפיץ את הבשורה החדשה.
צ׳ארלס ג׳ונסון ה״מחשמל״ וג׳ף מילס שציינתי למעלה יותר שנחשב לקוסם היו הפלאג בין המפיקים לקהל הרחב בעיר. צ׳ארלס שהביא את פרינס לריאיון ושידר ג׳אז, סול וטכנו ברדיו ומנגד מילס שניגן מלבד טכנו גם אלקטרו והיפ הופ ויצר מיקסים שנחשבו לבלתי אפשריים בשל מקצבים גבוהים מדי מה שהראה שיש לו טכניקת תקלוט יוצאת דופן בזמנו.
ניל רושטון שהיה אספן תקליטים בריטי הוציא שלושה אלבומי אוספים של דטרויט טכנו מה שהביא לחשיפה רחבה יותר לז׳אנר שעוד היה נישה בתוך העיר והמון מהשירים התנגנו בDetroit’s Music Institute מ1998-1990 מועדון אשר ניגנו בו דריק מאיי וקווין סאונדרסון בין היתר.
בסוף שנות ה-80 וה-90, הטלוויזיה של דטרויט תמכה במוזיקאי טכנו מקומיים עם שתי תוכניות ריקוד, The Scene ו-New Dance Show. פורמטים של התוכנית שלהם היו דומים ל-Soul Train עם תחרויות מוזיקה וריקוד מתמשכות. צופים ורקדנים יכלו לשמוע את שירי הטכנו העדכניים ביותר של דטרויט ואף שודרו בפריים טיים הטלוויזיוני המקומי מה שעוד יותר גרם לחשיפה וכבר הביא את הגל השני של הטכנו בדטרויט שכולל כמה מהמפיקים/דיג׳ייז האהובים עליי.
תגיד זה תופס כדטרויט טכנו?
אם לא אז לא יודע איך קוראים לז’אנר הזה בכלל
וגם השיט של דבי דב הגואטית
RickJames אלקטרו פופ, כנל דבי דב.
עדיין שירים טובים מאוד אבל לא דטרויט טכנו
הגל הראשון של הטכנו הגיע לשיאו בשנים 1988-1989 עם הפופולריות של אמנים כמו דריק מיי, קווין סונדרסון, בלייק בקסטר וצ'ז דמייר, ומועדונים כמו סנט אנדרוז הול, מג'סטיק תיאטר, השאלטר ועוד. במקביל, הטכנו של דטרויט נהנה מהצמיחה של סצנת הרייב האירופית ומעסקאות רישוי שונות עם לייבלים בבריטניה, כולל Kool Kat Records. עד 1989, "Strings of life" של מיי נהיה להמנון בקרב חובבי הז׳אנר תוך זמן קצר בלבד לאחר שיצא.
בלייק בקסטר הוא עוד מפיק ודיג׳יי מהגל הראשון שנחשב לאנדרייטד ביותר מתקופתו, עם טור בגרמניה שכלל ריליסים של שירים ללייבל טרסור (שלימים נהיה המועדון הוותיק ביותר בברלין, הייתי שם היה מטורף.) ועד לחזרה שלו לדטרויט שם פתח חנות תקליטים שפעלה בין 1992-1997 תוך כדי שהוא מוציא שירים נוספים תחת כמה לייבלים שונים.
בתחילת שנות ה-90, הגל שני של אמני דטרויט החל לפרוץ דרך בזכות אמנים כמו קארל קרייג, Underground Resistance (מייק בנקס, ג'ף מילס ורוברט הוד), בלייק בקסטר, ג'יי דנהאם ואוקטב וואן. לפי עיתונאי המוזיקה סיימון ריינולדס, באותה תקופה מה שהחל כפנטזיה אירופילית של אלגנטיות ועידון הפך על ידי המפיקים הבריטים והאירופאים ל"מהומה וולגרית של אספסוף דפוק, המנוני, סנטימנטלי, ומבוסס סמים ללא בושה״ את הגרסה המקסימלית הזו של ההדוניזם האירופאי דטרויט אימצה ויצרה את הסגנון הייחודי שלה של טכנו ואסיד האוס התוצאה הייתה הארדקור קשוח של דטרויט מלא בריפים ואסתטיקה של מוזיקת אינדסטריאל . שני לייבלים עיקריים של הסאונד הזה היו Underground Resistance ו-+8, ששניהם ערבבו אלקטרו משנות ה-80, סינת'-פופ בריטי ותעשייתי במקביל לברוטליזם של מוזיקת הרייב באירופה.
המוזיקה של Underground Resistance גילמה סוג של לוחמנות מופשטת בכך שהציגה את עצמה כקבוצה צבאית חצי-צבאית הנלחמת נגד תעשיית הבידור המרכזית המסחרית, שהם כינו "המתכנתים" בשירים כמו Predator, Elimination, Riot או Death Star. באופן דומה, הלייבל +8 נוצר על ידי ריצ׳י הוטין וג׳ון אקואביבה אשר התפתח מהארדקור תעשייתי לצליל טכנו פרוגרסיבי מינימליסטי. בשונה מאנדרגראונד רזיסטנס, +8 העלו את מהירות השירים שלהם מהר יותר וחזק יותר.
בתמונה: ג׳ף מילס מימין ומייק באנקס משמאל.
אנדרגראונד רזיסטנס החדירו גם את האופנה שלהם לתרבות הרחוב בדטרויט
Uliel_the_creator עדיין אחת העטיפות הטובות שראיתי
קארל קרייג:
קרייג נחשב על ידי רבים לחלוץ נוסף של הז׳אנר בשל הנטייה שלו ללכת יותר למקומות אמביינטים, ברייקים ואפילו מוזיקה קלאסית, ייסד את הלייבל Planet E האגדי שם גם נתן מקום למינימל, נו דיסקו והאוס.
RickJames @LOL_NEM @RUNAWAY_ תנו לשיר הזה שמיעה אחד היפים ששמעתי אי פעם
קרייג פעל תחת שמות נוספים שהמפורסם ביניהם הוא כמובן Paperclip People
רוברט הוד:
בשנת 1992, הוד עזב את דטרויט ואת Underground Resistance עם ג'ף מילס כדי ליצור מוזיקה חדשה תחת שמות שונים ב-1994 הקים הוד את לייבל הטכנו המינימלי M-Plant והוציא את האלבום Minimal Nation, שנחשב להשראה לז'אנר ולמעשה רוברט הוד הוא אביב המינימל טכנו.
מאוחר יותר בקריירה הוד פנה למוזיקת גוספל ויחד עם בתו פתחו את ההרכב Floorplan שעושים פאוור האוס, סגנון שמשלב טכנו יחד עם גוספל וסול, באנגרים על באנגרים.
